יש לי מספיק זמן?

היום-יום עובר, שעה אחרי שעה. מה התחושה שמלווה אותך? נחת, לחץ או שעמום? לא תמיד קל לדעת, לפעמים החיים עוברים במין ענן של רעש לבן, ענן פיח שמטשטש את התחושה הפנימית. לפעמים רק סימנים יכולים לעזור לנו לדעת שמשהו חורק, כמו ענן סערה המתקרב ובא. התקפי זעם של הילדים, חלומות רעים בלילה, כאב גרון או דלקת עיניים שלא נגמרת לעולם. כל אלו הם אחת-שתיים אחת-שתיים ברמקול הפנימי שלנו, מנסים להישמע. העייפות עוטפת במין טשטוש כזה את כל סימני החיים, יכולה להטעות בכל מיני טעויות פנימיות את כולנו, והיא עצמה אחד מהסימנים הבולטים לחיים-לא-בדיוק.

המשך קריאת הפוסט "יש לי מספיק זמן?"

מודעות פרסומת

אחרי החגים שמח!

עברו הימים הנוראים. בתחילה היו אלה ימים מלאי מחשבות. על ראש השנה, על יום כיפור, ועל סוכות. ובתוך הקליפות של הררי המחשבות כבר הבשיל בצל קטן לקראת הסתיו, ומחשבות על אחרי החגים, תהליכים לטווח ארוך של חורף. ואז הגיע סוכות, חג ארוך ושופע חיים וחוייה. סוכה, שהיא כמו כל אחד מאתנו – שלושה דפנות וחצי, לכל היותר, וסכך מחומר-לא-חומר. ארבע מינים מלאים בריח ובטעם. השפע, חלב ודבש, מרטיב את השפתיים, ואיתו שפע עבודה: לבנות את הסוכה, לבשל, לסדר, לשטוף כלים, וחוזר שוב ושוב. עבודה של שפע.

אולי זהו סוד ההתמסרות, סוד הדבקות. אהבה הדבוקה בעבודה, העבודה לשם האהבה. ככל שהאהבה גדלה – גדלה העבודה, גדלות הציפיות, ואז צריך לגדול ולהתחזק, כדי שנוכל לעבודה הזאת. הלב מתרחב והאהבה חפצה ביותר. ופתאום כל העבודה הלעיתים-נמאסת וניהול הבית מקבל פנים חדשות, רכות יותר. העבודה אינה רק עבודה עם גבולות, מטרות והישגים, היא גם אהבה גדולה, בחיבוק גדול עוטפת אותנו. ולוואי ויימלא ביתנו כל היום עבודה ברוכה שכזו, בלב מאמין ורואה ושמח ועיניים גדולות צוחקות. יש למי לעבוד. תודה.

עכשיו סתיו. עבודה של שפע משאירה אחריה שוליים של שפע, כמו שני סלי כביסה מתפקעים, ומשאירה אחריה שוליים של מחשבות. כמו חתול ששיחק בפקעת של צמר, משך מפה ומשם, והשאיר אותה סתורה, כך היה החג הזה מהתל במחשבותיי ומשאיר בי פינות לא פתורות.

המשך קריאת הפוסט "אחרי החגים שמח!"

הַיוֹם הֲרַת עוֹלָם

הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט. אולי היום, כפי שעלה במחשבה לפניו, יעמוד העולם ויחזיק מעמד במידת הדין? או שאני אצליח לעמוד בה סוף סוף: להיות האמא הכי טובה שיש, ולא רק האמא שניסתה להיות האמא הכי טובה שיש והצליחה להיות רק טובה מספיק? אין סיכוי. פסגת השאיפות של הר האימהות המושלמת נמצאת מעל לענני האפשרי, כמו שכבר כתבנו, והאנושי, גם בשעותיו היפות, יסתפק במה שבין המספיק בקושי לטוב מאוד.

אז למה בכלל לשמור על קני המידה – אולי כל אמא היא טובה ולא משנה מה היא עושה? עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה: טעויות לא ייספרו, לא ייזכרו, לא ייכתבו בספר. לא נתמיין לצדיקים, רשעים ובינונייםנוריד ציפיות למינימום כדי שלא להתאכזב אף פעם. הרי האכזבה שוחקת כל כך, גורמת לי לפול עוד ועוד, כמו ילדה שאבני החצץ מדרדרות אותה במורד השביל וסנדליה נואשים מלטפס.

לפרקים זה מועיל. לא לנסות לטפס, להתקפל בעדינות כמו החיטה, כדי שלא להישבר מהברד. לבקש רחמים בלי זכויות, בחסד גמור. אבל היום, לקראת יום הדין, חשבתי לכתוב על הדין. חשבתי לכתוב כמה הוא מתוק, כמו מבט נוזף מאבא, אבל מי שלא חש במבט נוקב כזה, אולי לא יזכה להבינו לעולם. אנסה לבאר את העניין בהרחבה.

המשך קריאת הפוסט "הַיוֹם הֲרַת עוֹלָם"

פרח אדום בתוך אגרטל

תמונת טבע דומם, גדולה ומרשימה. ארוגה בגובלן על קיר ביתה של סבתא. ועל קיר ביתנו עוד תמונה מעשי ידיה, בחום: איש עומד ומתפלל על יד הכותל. והקרושה הנהדר, מפות גדולות, סוודרים זעירים. אלפי עיניים יוצרות מלאכת מחשבת. והזיכרון האולטימטיבי שלי: אני יושבת לשולחן המטבח וארוחת הבוקר שסבתא הכינה מולי. סבתא עומדת על יד הכיריים ומערבבת תבשיל בסיר. ובעינֵי הזיכרון נראה כאילו זה מה שעשתה כל היום.

כשאני חושבת בשנים האחרונות על סבתא אני תוהה: מי היה עבור מי? סבתא עבור הסיר או התמונה או הסריגה או שכל אלו, כל שפע היצירה, היו עבור סבתא? בחיים של אובדן אחרי אובדן, כאב אחרי כאב, חיי איוב שכאלה, האם היתה לה היצירה סם מרפא? סבתא שלי אהובה, היה לך כיף ליצור? כיף זאת לא ההגדרה המדויקת. תשובות לא אוכל לקבל לעולם לשאלות שאיחרו לצמוח.

המשך קריאת הפוסט "פרח אדום בתוך אגרטל"

בין פוסט לפוסט אני שואלת את עצמי

למה אני כותבת כאן בכלל?

פעם הייתי שואלת את עצמי: למה אני כותבת בכלל? זאת אומרת, אני הרי לא מאלה שאוספות זכרונות למילים. לקח לי זמן להבין שהכתיבה היא עבורי דרך לחוות את העולם, להבין אותו. הכתיבה מקשרת בין מה שקורה לי בפועל ובין מה שאני חושבת או מה שאני פועלת.

אז נכון, זה לוקח זמן, גומר עטים ומבזבז דפים – אבל בשבילי כתיבה היא מצרך בסיסי, והמחיר שאני משקיעה בה קטן יחסית לתשואה. במקום להיעלם לתוך בכי, אני הופכת לדף מבולגן של קרעי אותיות ואחר כך לדף מסודר יותר ומסודר יותר. ועם הסדר בחדרי הלב דמעות פורחות באוויר ואותיות מכינות לעצמן כוס תה ומתיישבות בנעלי בית על הספה להביט מבעד לוילון על תנועתו של כוכב קטן בחלל.

המשך קריאת הפוסט "בין פוסט לפוסט אני שואלת את עצמי"