אני עסוקה בניהול זמן ותוך כדי שואלת את עצמי: למה בעצם? אולי כי הזמן הוא המשאב הכי פנימי, אולי כי הזמן הוא המשאב הכי עצמאי. לא ברור לי עדיין. את מי מכם ניהול הזמן מעסיק יחד איתי?
אני עסוקה בניהול זמן כבר הרבה זמן. הנושא הזה שזור בתולדות הבלוג מתחילתו. ולכן חשבתי שלפני שאני מתחילה לתת פתרונות חדשים לשאלה המתבקשת: איך תכל'ס מוצאים איזון, אחזור לאחור למה שאני כבר יודעת, למה שכבר כתבתי.
אנחנו צריכים לדעת שיש לנו מספיק זמן, אבל לא ללכת עם הפחד ולתכנן את הזמן עד סופו. את זה כבר אמרנו. הנה עוד כמה נקודות למחשבה בנושא. המסקנה כבר ידועה מראש והיא אותה אחת: תכנון זמן רפוי, המשאיר זמן לדברים החשובים לנו ומשאיר זמן להתבוננות ומחשבות, ולא ניהול זמן ותקתוק עד לרמה של דקות.
בפוסט הקודם דיברנו על הסיבות המהותיות לנהל את הזמן, והרחבנו את הדיבור על הפחד. פחד פנימי ממחסור בזמן לוחץ אותנו (גם אותי, גם אותי) לתכנן את הזמן שלנו, כמעט לתכנת אותו. במיני פוסט הזה נרחיב מעט על ההבדל בין פחד לצורך.
ניהול זמן הוא איזון. דיברנו על זה כאן, מזמן מזמן, ושוב בוער לי לדבר על זה. עם תובנות שהולכות ומצטברות בי, הולכות וכותבות את עצמן בתוכי: למה בכלל אנחנו מנסים לנהל את הזמן שלנו? מביטים מלמעלה למטה אל המושג החי הזה, מסכמים אותו בטבלאות ומחלקים אותו בצורה יחסית קשוחה ליחידות מוגדרות. מה מרחיק אותנו מהזרימה הטבעית של קימה בזריחה, בחצות היום הפסקה ובשקיעה לחזור ולישון?
ליל הסדר הוא לילה מאתגר למשפחה עם ילדים. איך עושים את זה נכון? איך הופכים אותו ללילה חוויתי בעל ערך ומשמעות לכל ילד? אני חושבת שזאת שאלה שמעסיקה כל אימא. את התשובה נמצא בהגדה עצמה.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה–אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שְׁאֵינוּ יוֹדֵעַ לִשְׁאַל.
ההגדה מדייקת לנו את הצורה המיוחדת לספר ביציאת מצרים לכל בן. לקטע זה בהגדה פירושים רבים. אני בחרתי לראות בכל בן ילד בגיל אחר. בכל גיל הילד מתפתח וחשוב לתת מענה לרבדים חדשים שנבנים בו. יחד עם זאת, חשוב לא לשכוח להמשיך לתת מענה לרבדים קיימים ולהעמיק אותם. המשך קריאת הפוסט "ליל הסדר עם ארבעה בנים"
