הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט. אולי היום, כפי שעלה במחשבה לפניו, יעמוד העולם ויחזיק מעמד במידת הדין? או שאני אצליח לעמוד בה סוף סוף: להיות האמא הכי טובה שיש, ולא רק האמא שניסתה להיות האמא הכי טובה שיש והצליחה להיות רק טובה מספיק? אין סיכוי. פסגת השאיפות של הר האימהות המושלמת נמצאת מעל לענני האפשרי, כמו שכבר כתבנו, והאנושי, גם בשעותיו היפות, יסתפק במה שבין המספיק בקושי לטוב מאוד.
אז למה בכלל לשמור על קני המידה – אולי כל אמא היא טובה ולא משנה מה היא עושה? עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה: טעויות לא ייספרו, לא ייזכרו, לא ייכתבו בספר. לא נתמיין לצדיקים, רשעים ובינוניים, נוריד ציפיות למינימום כדי שלא להתאכזב אף פעם. הרי האכזבה שוחקת כל כך, גורמת לי לפול עוד ועוד, כמו ילדה שאבני החצץ מדרדרות אותה במורד השביל וסנדליה נואשים מלטפס.
לפרקים זה מועיל. לא לנסות לטפס, להתקפל בעדינות כמו החיטה, כדי שלא להישבר מהברד. לבקש רחמים בלי זכויות, בחסד גמור. אבל היום, לקראת יום הדין, חשבתי לכתוב על הדין. חשבתי לכתוב כמה הוא מתוק, כמו מבט נוזף מאבא, אבל מי שלא חש במבט נוקב כזה, אולי לא יזכה להבינו לעולם. אנסה לבאר את העניין בהרחבה.
המשך קריאת הפוסט "הַיוֹם הֲרַת עוֹלָם"
