איפה זה פוגש אותך?

כבר כמעט אביב ודימוי מהסתיו שב אלי, בתוך לבטי הכתיבה. כתבתי מחקתי כתבתי מחקתי, גערתי בעצמי: "לא טוב לעשות הפסקות ארוכות, הגעגוע מתרגל," ורק עכשיו אני מתפנה להקשיב לו.

עכשיו סתיו. עבודה של שפע משאירה אחריה שוליים של שפע, כמו שני סלי כביסה מתפקעים, ומשאירה אחריה שוליים של מחשבות. כמו חתול ששיחק בפקעת של צמר, משך מפה ומשם, והשאיר אותה סתורה, כך היה החג הזה מהתל במחשבותיי ומשאיר בי פינות לא פתורות.

גם עכשיו אני מרגישה די דומה: משוכה לכאן ולשם, מלאה קצוות פרומים. כשאני מנסה לאסוף את עצמי אני מגלה שבמקום להרפות אני מתכווצת, והלב מלא שאלות – הנה חלק מהן.

מודעות פרסומת

זה קורה במשפחות הכי טובות

זוכרת את הפוסט על הצעקות? בפתיחה שלו הבהרתי שלדעתי אין אף אחד שלא צעק על הילדים שלו, אבל זה לא מדויק – זה לא קורה לכל אחד. יש משפחות שזה לא קורה אצלם. יש אימהות שלא צעקו על הילדים שלהם. מה שונה במשפחות האלו? מי אמר שזה באמת בסדר לצעוק על הילדים, שזה לא גורם להם לטראומות רציניות? איך בכל זאת אפשר לצעוק פחות? בכל השאלות האלה נעסוק בפוסט שלפנינו.

אמא אסופה – פוסט אורח מאת יעל גואטה

לפני יותר משנה הייתי בסדנה לחיזוק רצפת האגן של יעל גואטה. היו בסדנה רוגע ודיוק, קולות שקטים עם אמון פנימי. יעל הוסיפה עצות, כלים ותרגילים פשוטים שניתן לשלב בחיי היום היום שלנו כאימהות, כשאנחנו שוטפות כלים או כשאנחנו כועסות על הילדים. וכדי שכולכן תיהנו מהעצות האלו, יעל כתבה לנו פוסט (גם את התמונות היא בחרה). מדובר בפוסט חובה לכל אמא שהבריאות שלה חשובה לה, ואם הוא יעשה לכן חשק לחזק את הגוף שלכן – אני את שלי עשיתי.

הבלוג בן שנתיים – הזדמנות לדבר על הגיל הזה

הנה דרך אחרת להבין את החיים: החיים הם הסיפור שאינו נגמר. אנחנו מסדרים את החיים סיפור בתוך סיפור, כמו בבושקות: התקופה שבה למדתי במוסד ההוא, התקופה שבה הבינוני עוד לא ידע ללכת, אפילו הרגע המצמית כשמתעוררים שטופי זיעה מחלום. כל אחד מאלה הוא סיפור שיש לו שם, התחלה, אמצע, סוף, עלילה ודמויות.

חִשבו על היום האחרון שעבר עליכם. אוסף של רגעים שהמוח האנושי הקסום שלנו אסף אגודות אגודות לבוקר, צהרים וערב; לפני העבודה ואחרי העבודה; לפני ההשכבה ואחרי ההשכבה; כשהייתי עייפה או כשעוד לא נודע לי שהיום סבתא תבוא לבקר. אלומות אלומות סיפורים.

7 דברים

הפוסט הזה יעסוק בפרט טרי אחד שהתקבע בסדר-של-הערב שלנו לאחרונה. הסדר-של-הערב הוא שגרה בסיסית ומתחלפת, מה שנקרא רוטינה, שעוזרת לנו לצלוח את השעה הקשה של ההשכבה. השגרה מבוססת לוח ואני והילדים מאוהבים בה. היא מאפשרת לדברים לקרות כמו מעצמם, משתפת את הילדים בעיצוב של שעת ההשכבה ומעניקה להם יכולת חיזוי.

אני יכולה לכתוב על הסדר-של-הערב לפחות שלושה פוסטים, וגם הדרכה בסגנון הזה, ואשמח מאוד לענות על כל שאלה לגביו, אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. אלא בשביל לדבר על שבע דברים. (לא ברור למה דברים מתקבעים אצלנו בשמות קצת עילגים.)