הַיוֹם הֲרַת עוֹלָם

הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט. אולי היום, כפי שעלה במחשבה לפניו, יעמוד העולם ויחזיק מעמד במידת הדין? או שאני אצליח לעמוד בה סוף סוף: להיות האמא הכי טובה שיש, ולא רק האמא שניסתה להיות האמא הכי טובה שיש והצליחה להיות רק טובה מספיק? אין סיכוי. פסגת השאיפות של הר האימהות המושלמת נמצאת מעל לענני האפשרי, כמו שכבר כתבנו, והאנושי, גם בשעותיו היפות, יסתפק במה שבין המספיק בקושי לטוב מאוד.

אז למה בכלל לשמור על קני המידה – אולי כל אמא היא טובה ולא משנה מה היא עושה? עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה: טעויות לא ייספרו, לא ייזכרו, לא ייכתבו בספר. לא נתמיין לצדיקים, רשעים ובינונייםנוריד ציפיות למינימום כדי שלא להתאכזב אף פעם. הרי האכזבה שוחקת כל כך, גורמת לי לפול עוד ועוד, כמו ילדה שאבני החצץ מדרדרות אותה במורד השביל וסנדליה נואשים מלטפס.

לפרקים זה מועיל. לא לנסות לטפס, להתקפל בעדינות כמו החיטה, כדי שלא להישבר מהברד. לבקש רחמים בלי זכויות, בחסד גמור. אבל היום, לקראת יום הדין, חשבתי לכתוב על הדין. חשבתי לכתוב כמה הוא מתוק, כמו מבט נוזף מאבא, אבל מי שלא חש במבט נוקב כזה, אולי לא יזכה להבינו לעולם. אנסה לבאר את העניין בהרחבה.

המשך קריאת הפוסט "הַיוֹם הֲרַת עוֹלָם"

מודעות פרסומת

פרח אדום בתוך אגרטל

תמונת טבע דומם, גדולה ומרשימה. ארוגה בגובלן על קיר ביתה של סבתא. ועל קיר ביתנו עוד תמונה מעשי ידיה, בחום: איש עומד ומתפלל על יד הכותל. והקרושה הנהדר, מפות גדולות, סוודרים זעירים. אלפי עיניים יוצרות מלאכת מחשבת. והזיכרון האולטימטיבי שלי: אני יושבת לשולחן המטבח וארוחת הבוקר שסבתא הכינה מולי. סבתא עומדת על יד הכיריים ומערבבת תבשיל בסיר. ובעינֵי הזיכרון נראה כאילו זה מה שעשתה כל היום.

כשאני חושבת בשנים האחרונות על סבתא אני תוהה: מי היה עבור מי? סבתא עבור הסיר או התמונה או הסריגה או שכל אלו, כל שפע היצירה, היו עבור סבתא? בחיים של אובדן אחרי אובדן, כאב אחרי כאב, חיי איוב שכאלה, האם היתה לה היצירה סם מרפא? סבתא שלי אהובה, היה לך כיף ליצור? כיף זאת לא ההגדרה המדויקת. תשובות לא אוכל לקבל לעולם לשאלות שאיחרו לצמוח.

המשך קריאת הפוסט "פרח אדום בתוך אגרטל"

בין פוסט לפוסט אני שואלת את עצמי

למה אני כותבת כאן בכלל?

פעם הייתי שואלת את עצמי: למה אני כותבת בכלל? זאת אומרת, אני הרי לא מאלה שאוספות זכרונות למילים. לקח לי זמן להבין שהכתיבה היא עבורי דרך לחוות את העולם, להבין אותו. הכתיבה מקשרת בין מה שקורה לי בפועל ובין מה שאני חושבת או מה שאני פועלת.

אז נכון, זה לוקח זמן, גומר עטים ומבזבז דפים – אבל בשבילי כתיבה היא מצרך בסיסי, והמחיר שאני משקיעה בה קטן יחסית לתשואה. במקום להיעלם לתוך בכי, אני הופכת לדף מבולגן של קרעי אותיות ואחר כך לדף מסודר יותר ומסודר יותר. ועם הסדר בחדרי הלב דמעות פורחות באוויר ואותיות מכינות לעצמן כוס תה ומתיישבות בנעלי בית על הספה להביט מבעד לוילון על תנועתו של כוכב קטן בחלל.

המשך קריאת הפוסט "בין פוסט לפוסט אני שואלת את עצמי"

הכול הכול אני יכול כי זה החופש הגדול

כמו בדז'ה-וו אני מרגישה. הימים האלו שאני מתחילה בנשימה עמוקה ומסיימת באפס כוחות. הימים האלו שמזכירים לי שהדרך ארוכה. היום הזה הוא מהימים האלו. מזל שהיתה נשימה ארוכה בבוקר.

היום הזה הוא השתקפות של החופש הגדול כולו. והחופש הגדול מצידו, כמובן, הוא השתקפות של החיים. כל אלו כמו קורנפלור אחרי שערבבת אותו עם מים, זורם לא ניוטוני. אם את נותנת להם לנוח, הם רכים וזורמים. אבל ככל שאת מערבבת אותם, הם מתקשים והולכים.

המשך קריאת הפוסט "הכול הכול אני יכול כי זה החופש הגדול"

תכל'ס מאחד עד חמש

אני עסוקה בניהול זמן ותוך כדי שואלת את עצמי: למה בעצם? אולי כי הזמן הוא המשאב הכי פנימי, אולי כי הזמן הוא המשאב הכי עצמאי. לא ברור לי עדיין. את מי מכם ניהול הזמן מעסיק יחד איתי?

אני עסוקה בניהול זמן כבר הרבה זמן. הנושא הזה שזור בתולדות הבלוג מתחילתו. ולכן חשבתי שלפני שאני מתחילה לתת פתרונות חדשים לשאלה המתבקשת: איך תכל'ס מוצאים איזון, אחזור לאחור למה שאני כבר יודעת, למה שכבר כתבתי.

המשך קריאת הפוסט "תכל'ס מאחד עד חמש"