הפוסט הפעם הוא פוסט תגובה. פוסט תגובה למי שהייתי פעם. אני בן אדם מתפתח, אני תמיד בתהליך. דברים שכתבתי פעם כבר לא רלוונטיים לי היום, וכשאני קוראת אותם, לפעמים זה מרגיש לי כאילו מישהו אחר כתב אותם. אני באמת כבר מישהי אחרת לגמרי.
המשך קריאת הפוסט "איך גורמים לילדים לעזור בבית – הסיפור האמיתי"
מתוך גנב / אביתר בנאי
תמיד אני צריך להיות הכי חשוב בכיתה
כל הענוה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד
כשאהיה גדול אהיה הכי גדול מכולם
אני אראה לך להם לכם לכולם
אכנס בכל החלונות אכנס דרך הקירות
עד שאהיה קיים אהיה קיים הכי קיים בעולם
על האישה שזוכרת הכול, שמעתי בלימודי התואר: בעלת זיכרון פנומנלי שבגיל תשעים זכרה כל פרט מחייה. כשאני אומרת כל פרט, אני מתכוונת לכל פרט, כולל האזוטריים ביותר, כמו התאריך שבו עשתה את הסתימה הראשונה או הצבע של הלק על ציפורניה של המיילדת שיילדה אותה.
צָרִיךְ בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ לִצְעֹק אֶת הָאוֹר
אוֹ שֶׁמַּסְפִּיקָה לְחִישָׁה?
כְּמוֹ נְשִׁיפוֹת קְטַנּוֹת בְּצִירֵי הַלֵּדָה הָאַחֲרוֹנִים,
כְּמוֹ נְשִׁיפוֹת קְטַנּוֹת
מְכַבּוֹת נֵרוֹת קְטַנִּים שֶׁל פַּחַד, שֶׁל חֹשֶׁךְ,
מְבִיאוֹת אוֹר.
היום אנחנו חוגגים שנה לאבחון הסוכרת של הבן, סוכרלדת. יום נס, שכמו שאומר הרמב"ם, נציין אותו כיום טוב. נס שאבחנו את הסוכרת, לפני שהיו נזקים משמעותיים לגוף. נס שמדובר במחלה – אמנם כרונית ומעצבנת לפעמים – אבל ניתנת לאיזון. היו יכולים להיות דברים גרועים יותר.
