[נכתב באייר תשע"ח – אפריל 2018]
בחודשים האחרונים התחלנו במסע מרתק וכואב כאחד. בן השבע שלנו אובחן כחולה בסוכרת נעורים, מחלה לכל החיים. הרבה כוחות זה לוקח מאתנו, כמו כייס בלב השוק, ומנגד, כמו בקדחת שופינג בהולה, בלי להבין בלי מחשבות, אנחנו מתלבשים בכוחות אחרים ועושים מעשי גבורה.
המשך קריאת הפוסט "השביל הזה מתחיל כאן"
אֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים מִסְפָּרִים יָפִים,
בֵּין הַהִיפּוֹ- לַהִיפֶּר-.
גַּלִּים קְטַנִּים קְטַנִּים, בְּחֶסֶד
לְהִתְהַלֵּךְ. בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.
כבר כמעט אביב ודימוי מהסתיו שב אלי, בתוך לבטי הכתיבה. כתבתי מחקתי כתבתי מחקתי, גערתי בעצמי: "לא טוב לעשות הפסקות ארוכות, הגעגוע מתרגל," ורק עכשיו אני מתפנה להקשיב לו.
עכשיו סתיו. עבודה של שפע משאירה אחריה שוליים של שפע, כמו שני סלי כביסה מתפקעים, ומשאירה אחריה שוליים של מחשבות. כמו חתול ששיחק בפקעת של צמר, משך מפה ומשם, והשאיר אותה סתורה, כך היה החג הזה מהתל במחשבותיי ומשאיר בי פינות לא פתורות.
גם עכשיו אני מרגישה די דומה: משוכה לכאן ולשם, מלאה קצוות פרומים. כשאני מנסה לאסוף את עצמי אני מגלה שבמקום להרפות אני מתכווצת, והלב מלא שאלות – הנה חלק מהן.
זוכרת את הפוסט על הצעקות? בפתיחה שלו הבהרתי שלדעתי אין אף אחד שלא צעק על הילדים שלו, אבל זה לא מדויק – זה לא קורה לכל אחד. יש משפחות שזה לא קורה אצלם. יש אימהות שלא צעקו על הילדים שלהם. מה שונה במשפחות האלו? מי אמר שזה באמת בסדר לצעוק על הילדים, שזה לא גורם להם לטראומות רציניות? איך בכל זאת אפשר לצעוק פחות? בכל השאלות האלה נעסוק בפוסט שלפנינו.
לפני יותר משנה הייתי בסדנה לחיזוק רצפת האגן של יעל גואטה. היו בסדנה רוגע ודיוק, קולות שקטים עם אמון פנימי. יעל הוסיפה עצות, כלים ותרגילים פשוטים שניתן לשלב בחיי היום היום שלנו כאימהות, כשאנחנו שוטפות כלים או כשאנחנו כועסות על הילדים. וכדי שכולכן תיהנו מהעצות האלו, יעל כתבה לנו פוסט (גם את התמונות היא בחרה). מדובר בפוסט חובה לכל אמא שהבריאות שלה חשובה לה, ואם הוא יעשה לכן חשק לחזק את הגוף שלכן – אני את שלי עשיתי.
