היה היתה משפחה רגילה רגילה, כמונו וכמוכם, שהיתה להם יותר מדי כביסה. זאת אומרת, יותר מכפי שהספיקו לכבס. לא יותר מכמות הכביסה הממוצעת למשפחה רגילה.
הסיבה לכך לא ידועה, אולי ניסו גמילה, אולי עברו דירה, אולי האמא בהריון, אולי התחילה עבודה. הסיבה לא ידועה וגם לא חשובה כל כך, כי גם היא רגילה רגילה.
המשך קריאת הפוסט "סיפור על משפחה עם יותר מדי כביסה ופחות מדי גרביים"
מי מכם מכיר את כיפה אדומה, זהבה ושלושת הדובים, סינדרלה או הנסיכה והצפרדע? לפני שהפכו הסיפורים האלה לאגדות נוסח דיסני ואפילו לפני שנכתבו ואוגדו מחדש בידי האחים גרים הידועים לשמצה היו הם סיפורים שהועברו מאם לבת, מין תורה שבעל פה.
חוקרים ביבליותרפיים מכנים אותם: סיפורים נרטיביים, כי הנרטיבים החוזרים בהם ברורים. סיפורים רגשיים, שאת הרגש המוכר, האוניברסלי, מלבישים בדימוי. יש דימויים נעימים ודימויים כואבים, ממש כמו רגשותינו. המשך קריאת הפוסט "סיפור של הלב"
פעם ברגע של בהירות פנימית הבנתי שאני מבזבזת אנרגיות – אז ובעוד הזדמנויות רבות – במלחמה פנימית, ומאז ניסיתי בכל פעם לבחור ברגש אחד מבין השניים, כדי להקל על עצמי.
כשקראתי את מה שכתבה גיסתי, חני ברקו, הרגשתי חיבוק פנימי. אין כאן מלחמה, יש כאן אורות צבעוניים שלכל אחד יש תפקיד וחשיבות. האור שנוצר, גם כשהוא לא הרמוני, הוא הרקע להצגה של חיי. קראי אותה גם את.
המשך קריאת הפוסט "לתת לי מקום בתוכי – פוסט אורח מאת חני ברקו"
חיפשתי מילים לתחושה שלופתת את הנפש. חיפשתי מילים ובהרצאת טד מעניינת מצאתי יותר ממילים, מצאתי דימוי. אתאר את ההרצאה וכך גם את הדימוי.
בן סונדרס הוא אחד מארבעה שהגיעו עד היום לקוטב הצפוני. לבד, בלי משלחת. בהרצאה הוא מתאר את הנסיון הראשון שכשל ואת תחושת היאוש. ובכל זאת, אחרי כמה שנים, בן ניסה שוב. והצליח.
אחרי שישים ושמונה ימים מפרכים של סקי קרח נראה על מסך הgps המספר תשע ואחריו שורת אפסים. תשעים מעלות צפון – הקוטב הצפוני. ובמקום אין כלום, ממש כלום.
אישה מרימה אלי טלפון. היא בדיוק ילדה ילד והיא מודאגת. היא אומרת: "אני לא טובה בזה, אני לא נהנית מזה. האם אני סובלת מדיכאון אחרי לידה?
אלכסנדרה סאקס היא פסיכיאטרית המתמחה בטיפול בנשים בהריון ואחרי לידה, והיא מקבלת הרבה שיחות כאלה.
