היום נדבר על צעקות

אני מבקשת שכל מי שלא צעק אף פעם על הילדים שלו שירים את היד. אף פעם אף פעם.
אף יד?

אני מתארת לעצמי שאין כמעט מי שלא איבד פעם עשתונות וצעק על הילדים שלו. פשוט כי זאת מערכת יחסים צפופה ומתישה. ועוד דבר אני מתארת לעצמי: שכולנו אוהבים את הילדים שלנו בטירוף ובכלל לא רוצים לצעוק עליהם.

אני רוצה להצליח לא לצעוק.jpeg

למה זה קורה? מעייפות, מבלבול, מחוסר אונים. לא קיבלנו את הילדים שלנו עם ספר הדרכה צמוד ובשעות קשות אפשר להתבלבל, לגשת אל הטייס האוטומטי ולפעול לפי ברח-או-תקוף (הקף את התשובה המתאימה בעיגול). אין ספר הדרכה, אין תשובה אחת ואין גם פנאי להתלבט מה לעשות. כי יש את עומס החיים, את האוי יש לי כביסה על הספה והילדים לא אכלו ארוחה נורמלית וארנונה לסדר והשכנה שהעליבה אותי קודם… (לא סתם כתבתי על להרפות. זה קשור.)

נוצר מלכוד. בדורות עברו הציפייה של החברה מההורים ושל ההורים מעצמם הייתה די ממוקדת: לשמור על הילדים בריאים ולחנך אותם להיות מבוגרים טובים יותר בעתיד. עם התפתחות הפסיכולוגיה וההומניזם, הילד מועמד יותר ויותר במרכז. חשוב לדאוג שיתפתח מכל הבחינות: חברתית, רגשית, מוטורית ושכלית. רף הציפיות מאיתנו, ההורים, עלה ועלה.

כדי להיות הורה טוב, הורה שעומד בציפיות של החברה ובעיקר בציפיות שלו מעצמו, צריך הרבה ידע והרבה כישרונות. וכאן נכנסים כל ספרי ההדרכה להורים וכל שיטות החינוך והקורסים. והמסר הסמוי הוא: אני לא אימא טובה מספיק.

דיברנו על זה בפוסט על פינטרסט. כשמוצגים הרבה מודלים לחיקוי ורף הציפיות עולה – קנה המידה להצלחה עלול להפוך לחיצוני ולבלתי ניתן להשגה. אני צריכה להיות אימא טובה כמו החברה המושלמת ההיא. הציפייה הגדולה הזו מורכבת מאלפי אלפי ציפיות קטנות, ששונות מאימא לאימא. יש את זאת שתרגיש שאם הילדים שלה לא יאכלו אוכל מבושל וטרי מדי יום – זה ממש לא בריא והיא לא דואגת להם מספיק; יש את זאת שהילדים שלה חייבים להיות לבושים במיטב המותגים; יש את זאת שהבית שלה חייב להיות מצוחצח – זה הרי משפיע מאוד על התחושה של הילדים; ומעל הכול – איך נשמור על נפשו של הילד? יש גישות לכאן ולכאן, אבל לכולם ברור: אם הילד יחיה בתוך פחד ואווירה של צעקות זה יפגע בו רגשית. כשרף הציפיות עולה גבוה מדי – יש יותר סיכוי שלא נעמוד בו, שנרגיש הורים לא מספיק טובים.

כשרף הציפיות עולה הסיכוי להצליח יורד.jpeg

אני מאמינה שילד צריך לגדול שמור ומוגן. אבל כדי שההורה יצליח לעשות זאת – הוא חייב לדעת שהוא מסוגל לעשות את זה, שזה אפשרי. לפעמים אנחנו מנסים להצליח בכל, ואז כשנפלנו – אנחנו נופלים עד למטה.

אתן דוגמה: השעה היא שעת ארוחת ערב, אחרי יום עמוס ומלא בפעילות. שלושה ילדים יושבים ליד השולחן הערוך. פתאום מצייץ מושיקו: אימא, למה הכנת לי לחם עם גבינה?! רציתי לחם עם חומוס היום! בראשה של אימא עולות שתי מחשבות, שתי מחשבות סותרות. הראשונה, הכֵּנָה: אני כל כך עייפה, יש מגוון של אוכל על השולחן ומושיקו יכול להתגבר ולאכול לחם עם גבינה שהוא אוהב כל יום. השנייה, המצפה: אבל מושיקו רזה וחלש וחייב לאכול טוב. ובכלל, אם אני לא אתן לו את האוכל שהוא אוהב – אולי הוא יחשוב שזה בגלל שאני לא אוהבת אותו כמו את שמוליק. מספיק הוא מקנא בימים האחרונים. = אם אני לא אתן לו את האוכל שהוא אוהב – אני לא אהיה אימא מספיק טובה.

והמחשבות רבות ביניהן: אבל אני עייפה, אבל אני צריכה לפנק אותו, אבל פינקתי אותו כל היום, אבל אני צריכה להיות אימא טובה… אני יודעת, התיאור סטרילי מדי. הקצב של המחשבות בלייב הוא מהיר יותר והתגובה, התגובה היא ספונטנית. בשניות. לפעמים שקולה: מושיקו, אני עייפה מדי. תאכל עכשיו את הלחם עם הגבינה. מחר אכין לך בעזרת ה' לחם עם חומוס. הצד הכנה מנצח. אבל לפעמים, הצד המצפה מנצח. אימא העייפה מורחת עוד פרוסה בחומוס, אבל העייפות אורבת לה כדי לנצח בסיבוב הבא. ובפעם הבאה שתהיה בקשה או דילמה – יהיה פיצוץ. צעקה. אני עייפה! לכו למיטות מיד! אין היום סיפור!

ומיד אחר כך, שוב מחשבות. אין אימא טובה שצועקת ככה. אני האימא היחידה שצועקת. אני אימא גרועה. שוב ננסה לתת לילד תשומת לב או פינוק מעבר ליכולותינו, ושוב נגמור את הכוחות ונגיע למצב של חוסר אונים, שבו התגובה היא ספונטנית ללא מחשבה, ללא שליטה. שוב צעקות. בלי לשים לב שהציפיות הלא מציאותיות הן שגרמו לי להתפרץ. זה שחשבתי שאני חייבת להיות האימא המושלמת. מה שיגרום לצעקות להירגע הן לשים את הציפיות בפרופורציה ולדעת: אין אימא מושלמת. הילדים שלנו זקוקים לאימא כנה שמודעת לציפיות שלה מעצמה ומתאימה אותן ליכולות שלה. (והאמת היא שלפעמים הילדים זקוקים גם לצעקה או מבט מטיל אימה, אבל כאלה שמגיעים מתוך מחשבה עליהם ולא מתוך כעס.)

אין אימא מושלמת.jpeg

אף אחד לא אומר בקול רם: המלך הוא עירום. אין דבר כזה אימא מושלמת. אימא טובה היא אימא שחיה לפי היכולות שלה. יותר נכון: מי שאומר את זה, אומר דבר נוסף שאתו אני לא מסכימה. יש גישות שמעבירות את האחריות על ההתפתחות של הילד מההורים לטבע או לקדוש ברוך הוא. אימא טובה היא אימא שחיה לפי היכולות שלה ולכן תזרמי עם הילד, זה מה שיהיה לו טוב, או תתפללי לקדוש ברוך הוא שהכול יהיה בסדר. יש גם הורים שכדי להימנע מעול הציפיות והאחריות על הילד, זורקים את האחריות על חינוך הילדים לקהילה או למוסדות החינוך.

אני חושבת שיש למצוא את נקודת האיזון בין לקיחת אחריות על ההורות ובין הכרה ופעילות לפי היכולות שלנו. לא לחשוב שאני צריכה להיות אימא מושלמת, אבל גם לא לחשוב שאני לא צריכה לנסות. זה קשה למצוא את האיזון. לי זה קשה מאוד. אבל אני מנסה.

המשפט הזה הוא המפתח הראשון להרפיה. אין צורך לוותר על החלומות שלי ולהרים ידיים. מתוך כנות ומודעות ליכולות שלי אני מנסה ומנסה שוב ומנסה שוב ובסוף אני אצליח. לפעמים אני נופלת, לפעמים אני לא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמי. לפעמים הבית שלי לא מסודר כמו שאני רוצה ולילדים אין ארוחה כמו שאני רוצה. לפעמים אני לא נותנת לילדים תשומת לב והראש שלי זועק: הי, איזו אימא את. ולפעמים אני אפילו צועקת. אחר כך אני חוזרת בתשובה. מבקשת סליחה אם צריך ומנסה שוב. כדי להיות, לא אימא מושלמת, אלא האימא הכי טובה שאני יכולה להיות. לאט לאט, עקב בצד אגודל.


חשבי נא על מישהי שייתכן וזקוקה לטפטופי מילותיי ושלחי לה את הקישור למאמר הזה. ואם הגעת לכאן במקרה ואת רוצה לקבל את המילים הקטנות ישירות לתיבת המייל שלך, את מוזמנת להירשם כאן. ותזכרי: את האמא הכי טובה שאת יכולה להיות!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s