הדרך ארוכה היא ורבה

צהרים. יום חופש אחרון של אסרו חג. הכביסה כבר מתנפנפת על החבל ועוד כביסה מרעישה במכונה. הילדים משחקים על השטיח, הסוכה כבר מפורקת. עוד מעט נאכל ארוחת צהרים משאריות החג, ואני מנסה להספיק לעשות עוד כמה דברים.

זמן טוב למחשבות. מחשבות טובות. כשאני משווה את ההיריון הזה להיריון הקודם, לפני שלוש שנים, ההבדלים כל כך בולטים. אני גרה בבית אחר, בתוך קהילה מקסימה; אני עובדת בעבודה שמיטיבה איתי (אז הייתי עוד בתוך הגיהינום של הסטאז'); למדתי כל כך הרבה על עצמי, על החיים, על הרפייה ועל מודעות. דרך ארוכה עברתי והשבועות האלו של לפני לידה ממקדים אותי בסימני הדרך. נושמת נשימות עמוקות, האוויר נקי. השקט הזה טוב לי, החיים האלו טובים לי.

stocksnap_ikj76ehr6k.jpg

אותו יום, כמה שעות אחר כך. אני עייפה. כולנו עייפים. הספקתי גם קניות וכמה סידורים קטנים. נסענו באופניים למטה וכבר אכלנו ארוחת ערב. העייפות מביאה איתה פנצ'רים קטנים וחיכוכים גדולים.

286H.jpgאני מתלבטת, מודעת לאמת. אין לי כוחות לסיים את הערב הזה בנחת לבד. אפשרות אחת היא לחכות לבעל עד שיחזור מערבית, אפשרות שנייה היא לסיים בלי נחת. אני לא ממש בוחרת באחת מהאפשרויות, אלא פשוט ממשיכה עם ההשכבה הלא רגועה הזאת: מסדרים את הסלון, לובשים פיג'מה ונכנסים למיטה.

ציפור הביקורת העצמית מנקרת לי בראש: את הרי יודעת שכאן צריך לעצור ולהתנצל. להגיד לילדים שאני זקוקה לכמה רגעי שקט, ללכת לחדר ולהירגע. עוד מעט הם יירדמו, נצלי את הדקות האלו לדקות של אהבה.

וכמו תמיד איתה, ציפור הביקורת העצמית כל כך לא משכנעת ברגעים של עייפות. להפך, היא מביאה איתה נקיפות מצפון וחוסר נחת. המזל שלי הוא שיש לנו רוטינות והרגלים. הדברים זורמים גם לא בנחת. הילדים במיטות ואני בתחושה של מועקה חזקה בגרון, כמעט בוכה.

וזה הרגע שאני מצליחה בו לעצור. יודעת את כל הטעויות שעשיתי ושבגללן הגעתי אל חוסר הנחת, שבגללן ההשכבה הזאת היא לא כמו שהייתי רוצה שתהיה. יודעת גם מהי הטעות הגדולה מכולן: שאני לא מצליחה לסלוח לעצמי על השכבה כזאת. אני יודעת שהילדים העייפים היו צריכים רק להגיע למיטה, שישכחו את חוסר הנחת ויקומו בשמחה, שזה טוב להם. שזה לא נורא. לא משלימה עם פחות ממצוין, וזה גרוע.

מתיישבת לכתוב. אחרי שעות של סיפוק מהדרך שכבר עברתי, אני בוכה את הכאב על הדרך שיש עוד לעבור. אני יולדת את עצמי וזו לידה לא נגמרת. ציר ועוד ציר, עולה אט אט, כמו בעליות של שער הגיא בדרך לירושלים. וחשוב לי לספר את זה, כי הכנות היא טובה ומיטיבה, והדמעות האמתיות האלו – הלוואי שהיו מספרים לי כמה טוב לבכות אותן בזמן אמת.

זה לא הופך אותי לחזקה. מחר יום חדש וקשה של חזרה לשגרה ולעומס. אין לי מושג איך אגיע לשעה 14:00 שמחה ולא נרגנת ואיך אצליח לבלות אחר צהרים עם שני מלאי מרץ עייפים. עוד המון שאלות קטנות ובלתי פתורות ממתינות על סף תודעתי, מערערות בי את הוודאות בכך שאני מספיק טובה.

חכו רגע, עוד נמצא דרך לפתור אתכן. אחרי-מחר גם הוא יגיע, זה לא תלוי בי. עכשיו הזמן לענווה. ענווה שאני יכולה להרפות ולא להיות כל יודעת וכל יכולה. אמונה בשפע שמגיע לי, שפע שיגיע דרכי. כמו בלידה, השפע יגיע בכל מקרה. אני רק הצינור לו, צריכה להתאמץ לא לקלקל. מותר להיות עייפה, לנשום עמוק ולרצות לפרוש. כשלא מנסים להצליח – התשובות יגיעו ממקום חדש.

עשיתי ככל יכולתי, עכשיו הזמן לתפילה, לאתערותא דלעילא. זמן לנוח.


חשבי נא על מישהי שייתכן וזקוקה לטפטופי מילותיי ושלחי לה את הקישור למאמר הזה, ואם הגעת לכאן במקרה ואת רוצה לקבל את המילים הקטנות ישירות לתיבת המייל שלך, את מוזמנת להירשם כאן. את מוזמנת גם לשתף אותי בטלטולי הדרך שלך, ממש כאן. (זה מגיע ישר אל תיבת המייל ולא לאף אחד אחר, כמובן.)

מודעות פרסומת

6 thoughts on “הדרך ארוכה היא ורבה”

  1. אחותי המדהימה!! אם אני יגיד שאת מוכשרת בטירוף, שהכנות שלך כובשת, שנגיד בי עמוק בלב, שהזדהתי עם התחושות- זה יהיה קטן..אז רק אגיד שאני אוהבת אותך כל כך חזק!את מהממת.

    1. טוב לשמוע. האמת שממש התלבטתי אם לפרסם את הפוסט הזה, כי הוא פחות 'מועיל' מפוסטים אחרים, אלא יותר אישי. אז ממש טוב לשמוע שהוא מחזק.

  2. אני כל כך מזדהה עם התחושות. את מיטיבה לתאר אותן בדיוק וכנות..
    תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s