מה לעשות כשחלומות מתנפצים? פוסט על פוסט לידה

** הפוסט הזה רלוונטי לכל אימא ובפרט לאימהות אחרי לידה. **

הלידה נתפסת כשיאם של חודשי המתנה ארוכים, אך לאמתו של דבר אינה שיא כלל ועיקר. את לא המתנת בקוצר רוח ללדת סתם; את המתנת בקוצר רוח כדי להביא תינוק לעולם. בכוחו של תהליך הלידה יצא אותו תינוק לאוויר העולם, ואין פסק זמן בין החוויה המהממת של היותכם להורים לבין משימת תפקודכם כהורים. אל תצפו מעצמכם ליותר מדי במשך אותם ימים ראשונים. על שלושתכם מוטלת מלאכת הסתגלות רבה. אין כל דמיון בין רגשותיכם והתנהגותכם היום לבין אלה של החודש הבא, שכן עד אז תשתנו שלושתכם. תינוקכם יסתגל לחיים שמחוץ לרחם, ואתם שניכם תסתגלו להיותכם הורים. (התינוק והילד / פנלופה ליץ'. אחלה ספר.)

חלמתי על לידה טבעית וגיליתי שאין לי את הכוח לכאוב בלי גבול. חלמתי על הנקה בלי אף בקבוק וגיליתי שאין בי את היכולת להעניק בלי גבול. ויותר משני אלו, חלמתי שאצליח לבחור נכון בכל צעד ושעל, שאסלח לעצמי, שאוהב את הבחירות שלי, שלא אשפוט את העולם מבעד לחלומות שלי, אלא אזכור שאני אנושית.

נכזבתי. העייפות, ההורמונים, החוויה הגדולה והמבורכת של היותי שוב לאימא, גרמו לי להיות שיפוטית ולרטון: על המציאות ועל מי שאני בתוכה, גרמו לי לנסות ולהיות מושלמת. גם עכשיו, אני עדיין בסכנה. אני עדיין עלולה לשפוט את עצמי על כך ששפטתי את עצמי.

החלום עומד על תלו. הלידה כבר נגמרה, אבל עדיין נשארה ההנקה כדי לשטות בי שהיא זו המבדילה בין אימהות מספיקה ובין אימהות לא מספיקה. עדיין נשארה תחושת הבטן השגויה שאם אצליח להיניק אהיה אימא טובה יותר. האמת היא שהאימהות היא אימהות טובה כשקיים איזון, והאימא דואגת לכוחותיה ודואגת לילדהּ, ואין שום הבדל בנקודה הזו אם זו תינוקת בת שעתיים או שהילד גדול יותר. מי לא מכיר את משל מסיכת החמצן? קודם חבשי לעצמך ורק אחר כך לילדך.

סיפרה לי מישהי שאחות טיפת החלב המליצה לה לוותר על הנקה לא פשוטה. רק אחרי כמה חודשים התברר לה שההמלצה הזאת הייתה לאור תוצאות שאלון הסקר שהיא מילאה: היא הייתה גבולית מאוד ובסיכון גבוה לדיכאון אחרי לידה. 'כל אחת בסיכון, כל אחת צריכה להיזהר', אמרה לי אותה אישה.

אני זוכרת את אותה אישה יקרה ששלחה תגובה לאחד מעלוני השבת בו דנו על קשיי ההורות. היא הודתה, בשמה המלא, שאחרי הלידה השלישית, כשהרגישה שההורות מהווה עבורה עול, היא פנתה לייעוץ וזה עזר לה מאוד. היא אמרה לי שבחרה לשלוח תגובה לא אנונימית כדי שכולם ידעו שגם אנשים מוכשרים, חזקים וטובים כמו שהיא באמת, זקוקים לפעמים לייעוץ ועזרה. אני מעריכה את שתי הנשים האלו מאוד. כדאי לשתף כל יולדת בקשיים שהיו ולעודד: התחושות שלך נורמליות. הן יעברו.

האינסטינקטים האימהיים והחולשה של אחרי לידה יגרמו לכל אימא להיות בבלוז למשך כמה ימים, אך יש אימהות שעלולות להישאב יותר אל השאלות המכרסמות: 'עשיתי מספיק?' ואל המאמץ להיות שם בכל רגע ובכל הכוח עבור תינוקן. הן עלולות לצאת מאיזון, ולהגיע למצב המכונה דיכאון הורמונלי. אם את כזאת, עליך לשים לב לכך מראש ולדאוג לעצמך ולכוחותייך, כדי שלא תתרסקי. כל אחת בסיכון.

כמה נקודות לשים אליהן לב, כמה אימהות שישימו לב:

• אימא רגישה.
  אימא שיודעת שהיא זקוקה לשעות השינה שלה, לארוחה טובה, לשקט ולפרטיות חייבת להכניס לתיק הלידה שלה את הדברים שיסייעו לה לשמור על כל אלו במידת האפשר. פיג'מה ביתית, אוכל מזין ואולי גם דף ועט כדי לרוקן את הלב והמחשבות. (ממש כמו מה שאני עושה עכשיו. זה מרגיע כל כך!) אני ממליצה לנסות ולצאת להליכה קצרה של כמה דקות מדי יום, למרות החולשה והכאבים של אחרי לידה. מניסיוני, היציאה לאוויר והתנועה מרגיעים מאוד.
  סף הכאב של אנשים רגישים נמוך יותר, ולכן גם הלידה שתעבורנה אימהות כאלו תהיה לרוב קשה יותר וכואבת. גם ההתאוששות ממנה תהיה פחות פשוטה ותגזול כוחות. כדאי לקחת גם את הנתון הזה בחשבון.
• אימא עם ציפיות.
  ישנו מסר פנימי ותרבותי לגבי הצורה שבה האימהות צריכה להיראות. לפעמים עוברים לך בראש משפטים של דודות, כמו: 'אם תתני לו בקבוק תפגעי לו בפלורה של המעי באופן בלתי הפיך', 'ילד צריך הרבה חום ומגע בשעות הראשונות', וגם: 'כדאי שתתני לו בקבוק כדי שתשני ויהיה לך חלב', ו'אל תרימי אותו על הידיים, הוא יתרגל לזה.' כמו שראינו בפוסט הזה, ציפייה שלא מתחשבת בכוחות המציאותיים של האימא עלולה לגרום ליציאה מאיזון ולשחיקה.
  אותם הטיפים שניתנו שם יכולים לעזור גם כאן: כל ציפייה מעצמי צריכה להיבדק בכנות – האם יש לי באמת את הכוח להגשים אותה? האם היא באמת כל כך קריטית לתינוק? האם ההשקעה במילוי הציפייה הזאת כדאית? לכל אם הציפיות שלה מעצמה והיא צריכה להתעמת איתן אחת אחת בצורה מודעת. כשאין כוחות לתהליך מודע ארוך, אפשר להתייעץ עם אדם קרוב שאת סומכת עליו, כמו בעלך.

שיח של כנות דורש מאתנו להיחשף. אני מודה כאן קבל עם ועדה: אני אימא רגישה ואימא עם ציפיות מעצמי – בסיכון גבוה ליציאה מאיזון. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט, הימים הראשונים אחרי הלידה היו עבורי ימים של ניפוץ חלומות ובלבול גדול. אספתי את כל כוחותיי, נעזרתי בכלים ובתובנות שאספתי במהלך התקופה האחרונה ויצאתי למאבק לא פשוט על השפיות. כל יום הוא קל יותר, הזכרתי לעצמי מדי פעם, וחזרתי אל הפוסטים שכתבתי במהלך ההיריון. הפוסטים על הרפייה. נכנסתי שוב לבלוג של חני סער, מלוות נשים אחרי לידה, כדי לקרוא את הדברים הנפלאים שהיא כותבת. הזכרתי לעצמי להרפות. מותר ערימות של כביסה ובלי לצאת לגינה אחרי הצהרים. מותר לבכות מדי פעם או לכעוס ואחר כך להשלים.