חיבוק לסבתא

ט' בטבת. יום האזכרה של סבתא אֶתוּ (אסתר). שבת שלמה חשבתי עליה – זכרונות קסומים-מנצנצים, שברי יהלומים. כמה פינוקים ותשומת לב אישית קיבלתי ממנה.
ארוחת בוקר קבועה של חביתה, סלט, שוקו ומעדן. קלמנטינות כמה-שרוצים בדלי במרפסת. משחקים במים בחדר האמבטיה. שני פאזלים בארון וספר רק שלי במזנון. טיול לשוק ופלאפל. טיול לקניון – שעון, שמלה ושקית מלאת ממתקים מהחנות 'בונבוניירה'. בחופש הגדול שלפני כיתה א' התארחתי אצל סבתא שבוע. אחים שלי בילו באותו שבוע בקייטנה שופעת פרסים, ובכל זאת קינאו בי עד הגג.

2017-01-23 22.15.07.jpg

אני זוכרת לפרטי פרטים גם את סבתא שלי החולה.
שבת מבולבלת בכפר אליהו: אבא מדליק נרות במקום אמא, ובבוקר הולכים ברגל לבית החולים 'הרצפלד' לבקר את סבתא. המראות חקוקים בלִבִּי, לא יכולה לדרוך במקום הזה מאז: חדר אוכל מלא בחולים שהם לא סבתא שלי. ביקור בחדר החולָה רק במוצאי שבת.
ביקור של פרידה. סבתא כל-כך-לא-סבתא שוכבת עטופה מכשירים על מיטה לבנה. אני אומרת לה שלום והיא מתבוננת אבל לא עונה. אני בורחת החוצה.
סבתא הנפטרת היא לי, ילדה בכיתה ב', המפגש הראשון עם המוות. עדיין מתגעגעת.

2017-01-23 22.12.52.jpg

אני מתגעגעת אליה כבר כמעט עשרים שנה, אבל רק בשנים האחרונות, מאז הפכתי לאמא, אני גם חושבת עליה. אוספת שברי סיפורים כדי לשחזר לעצמי את סיפור חייה.

סבתא נולדה בחוסט בתרפ"ד (1924). חוסט היא עיר קטנה בהונגריה הקרפטית. הבית הוא בית דו משפחתי, ובדירה הצמודה גרים בני הדוד. אבא והדוד מנהלים יחד חנות-מעדנייה קטנה בחזית הבית. משפחה ענפה גרה בסביבה, ובקיץ, כל שנה, נשכרת עגלה ונוסעים לשלושה שבועות למשפחה שבכפר. כנראה ילדות מאושרת.

2017-01-23 21.54.35.jpg

תש"ד (1944). סבתא ומימי אחותה לומדות תפירה בבודפשט. המוות מגיע והן שורדות אותו. אבל אבא, אמא ושלוש האחיות הקטנות – לא. מוות גם לזיכרונות. כדי לשרוד היה צריך לשכוח. בכאב סיפרה סבתא לכלתה, לאמא שלי (ולכל השאר שתקה) שהיא לא בטוחה שהיא זוכרת את אחיותיה, איך קראו לכל אחת ובאיזה סדר נולדו.

סבתא שורדת ובוחרת בחיים. מתחתנת עם סבא, בן הדוד מהכפר, ויחד הם עולים לארץ באוניית מעפילים. האונייה נתפסת. סבא וסבתא נשלחים לקפריסין, שם נפטרת מרעב ומחלות התינוקת שנולדה בינתיים. (או שאולי בצרפת? אף אחד לא יודע בוודאות.) המדינה קמה. סבא וסבתא מגיעים לכפר אתא. סבא מגויס מיד למלחמת השחרור. מהקרבות אי שם הוא שולח לסבתא גלויה, איגרת תנחומים. כנראה על פטירת תינוק נוסף. (כנראה, כי סבתא לא סיפרה על כך מעולם. רק לפני כמה שנים נמצאה הגלויה.) סבתא ממשיכה לחיות.

2017-01-23 21.58.43.jpg

שלושה ילדים נולדו לה. האמצעי חולה בשיתוק מוחין – נעזר בקביים ודיבורו מגומגם משהו. באבל בגילוי המחלה – שהוא תהליך טבעי לכל הורה לילד נכה – מתערבבת אכזבה גדולה.
כאילו אומרים סבא וסבתא: שרדנו את התופת, הגענו לארץ. התפללנו כל כך לתינוק בחמש שנות הציפייה, בלידות השקטות. והנה, ממקום שלא ציפינו לו – מכה נוספת.
אני מעריצה את סבא וסבתא על הטיפול המסור בשְׁמַעיְקֶ'ה (במלעיל). בשנות ה60, עוד לפני ששילוב היה מקובל – הוא לומד בבית ספר וחייו מלאים, כאילו היה ילד רגיל ובריא, בשיעורי בית, משחקים וחברים. אפילו אופניים. פרוייקט משפחתי לא פשוט.

החיים לא פשוטים, אבל עם השנים נכנסים לשגרה ברוכה. סבא פקיד מס הכנסה וראש המועצה הדתית. סבתא עקרת בית ומטפלת בתינוקות בביתה, מקבלת את פניו ערב ערב בשולחן ערוך לארוחת ערב. הילדים גדלים. יהודית כבר באוניברסיטה, הבנים כבר בישיבה תיכונית.

2017-01-23 22.01.38.jpg

ואז, ערב אחד בתחילת תשל"א (1970), מגיעה בשורת איוב נוספת – סבא נפטר מהתקף לב כשנסע לחתונה במרכז הארץ. סבא החזק, היציב, שהיה עמוד התווך שכולם יכולים להישען עליו, נפל. סבתא ממשיכה לשאת בעומס – עומס הזכרונות ועומס החיים. כמעט שלושים שנה לבד. בעקשנות. מעט נחמה מצאה באחרית ימיה, בנכדים שנולדו לה.

(כמה שנים אחרי פטירתו של סבא עברה המשפחה לרחובות לגור ליד הבת והחתן, זוג צעיר עם שני תינוקות. והם, במסירות נפש שאני משתאה למולה בכל פעם שאני חושבת על סבתא – תמכו בה, באבא ובַדוד החולה. שנים ארוכות בחייה של סבתא ועוד שנים אחרי שסבתא הלכה לעולמה, עד ששמעיק'ה נפטר – שבתות וחגים ובכל שעה שהיה בהם צורך. בכוננות לא פוסקת. בדריכות.)

ואני תוהה: סבתא, מאיפה שאבת את הכוח לחיות?! חיים של דין שכאלה, כאב אחרי כאב, סדק ועוד סדק. אני זוכרת אותך דואגת לכל מי שסביבך, לא זוכרת אותך דואגת לעצמך. מה אכלת? מתי ישנת? היו לך חברות? מתי סרגת את הבגדים והמפות, מתי הספקת ליצור תמונות מצמר? או רק חיים כי צריך לחיות ו'מה שצריך עושים' (כמו שהיית אומרת) ואיך חייכת אחרי כל אלו?

2017-01-23-22-05-42
סבתא עם אחד הנכדים

סבתא, הלוואי שהיית כאן היום. הייתי מראה לך את הילדים, משתפת בזיכרונות מהשנים שעברו עלי ובעיקר מקשיבה מקשיבה מקשיבה.
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.


חשבי נא על מישהי שייתכן וזקוקה לטפטופי מילותיי ושלחי לה את הקישור למאמר הזה, ואם הגעת לכאן במקרה ואת רוצה לקבל את המילים הקטנות ישירות לתיבת המייל שלך, את מוזמנת להירשם כאן. אם יש לך סיפור לשתף, סיפור מהחיים, כמו הסיפור על סבתא שלי – מוזמנת לכתוב לי אותו כאן. אני אוהבת סיפורים!

מודעות פרסומת

6 thoughts on “חיבוק לסבתא”

  1. שירה אחותי המדהימה!
    איזה מילים מדויקות, נוגעות ומחיות שברי זיכרונות רחוקים.
    אין כמוך!!!!

  2. שירה אהובה, כתבת מקסים… וזה רק קצה הקצה… סבתא הייתה חמות חמה… מעניקה… ולא רק מתנות, בלב מלא…
    מה ששימח אותה, מאז שנולדת, היה להסתובב בשוק ולחפש לך שמלות… נכדה שניה אחרי 7 נכדים.
    יהי זכרה ברוך, ושנלמד ממנה..
    באהבה עצומה ותודה על המסרון תזכורת…

  3. דור שנגמר.
    גבורה. והתמודדות שקטה.
    זה מרשים. ומוכר מהסיפור המשפחתי שלנו.
    מעניין איך מתמודדים עם משקעים. והאם זה נכון לשתוק?? היום עם כל הפסיכולוגיה והיועצים…
    מה יותר טוב לנפש
    וגם ההורים של סבא שלי מחוסט, כנראה שהכירו 😉

  4. הפעם אני מגיבה לכולם יחד. מהמשפחה, ולך, טלי. ממליצה לכל אחד לשבת ולכתוב את הזכרונות שלו. זה מחזק ומיטיב. שבת שלום!

    1. אני לא חושבת שיש תשובה אחת לשאלת האם נכון לספר? יש חשיבות לסיפור, אבל רק כשיש את הכלים להתמודד איתו. יש חשיבות בעיקר להבין את הרגשות שלנו דרך הסיפור, וכך לטפל בהם.
      אני חושבת שהדור ההוא לא יכל לתת משאבים לסיפור – הכאב היה גדול מדי. הם בנו בלי מילים ותהליך הריפוי עובר דרכנו, בדורות הבאים, שלנו כבר יש את היכולת הרגשית לספר. לגאול את הזכרונות, לנסות למצוא משמעות בקשיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s