כמה הרהורים על דיכאון אחרי לידה

כששמעתי על האסון של האמא ששרפה את ילדיה והתאבדה, אמרתי מיד: איזה פחד! לאן עלול להידרדר דיכאון אחרי לידה?

איך ידעתי? כי זה ידוע. דיכאון אחרי לידה עלול לגרום למישהי לסבול עד שתגיע למצב ההזוי של פגיעה באהוביה, בילדיה. כולנו יודעים את זה, אבל משכנעים את עצמנו שמדובר במשהו שהוא רחוק מאתנו. זו לא האמת לצערי.

SplitShire-05390.jpg

בעבר הסברנו את המנגנון של אמא שצועקת על הילדים שלה. זאת בדרך כלל דווקא אמא טובה – זאת שרוצה לעשות ה-כ-ל בשביל הילדים שלה. זה בלתי אפשרי, אז היא נעשית מתוסכלת והתסכול הזה עלול להתפרץ בצעקות. בקצרה: דיכאון הוא אותה הגברת באדרת יותר גדולה. תסכול שהצטבר משך זמן ארוך יותר.

באריכות: אורות וכלים.

1

כשיש לנו מעט ציפיות ומעט כוחות – סבבה. עושים רק קצת.

2

כשיש לנו מעט ציפיות והרבה כוחות – מן הסתם נשתעמם. מה שקוראים חוסר מיצוי עצמי.

3.jpg

הרבה ציפיות והרבה כוחות – לכאורה זה סבבה, אבל זה מסוכן, כי ברגע שהכוחות יתמעטו (וזה יקרה) יגיע אותו התסכול.

4

וזה יקרה, השאלה מתי. הציפיות יגדלו, הכוחות יתמעטו או גם וגם. היריון והתקופה שאחרי לידה הן תקופות מועדות לפורענות: הכוחות הפיזיים והנפשיים מתמעטים, הציפיות גדלות עם ההורות החדשה (לא רק לילד ראשון).

הפער בין הכוחות לציפיות יוצר תסכול. יש נשים שיש יותר סיכוי שהן ירגישו את הפער הזה ודיברתי עליהן בפוסט הזה, אבל זה קורה לכל אחת מאתנו. כל אחת עצבנית לפעמים וצועקת על הילדים, נכנסת ל'דִיכִּי' או הופכת ל'אמא פאנק' – מושג שטבעה אמנדה לאימא שבורחת מהתסכול האימהי אל הטכנולוגיה. כן, כן, ממש כמו גברת פינטרסט.

"כל אדם מדוכדך לעיתים, ובדרך כלל יש סיבה טובה לדכדוך. (…) אבל במקרים כאלה את מטפסת ועולה במשך הזמן מתהומות היגון וממשיכה לחיות. זאת, משום שדברים אלה הם חלק מסדרי העולם, הם שייכים לגאות ולשפל של החיים. זה דיכאון חולף – מצב שהשרוי בו מתואר בשפת יום-יום כמצוברח." (מתוך "אנציקלופדיית האישה לבריאות ולריפוי רגשי".)

אז מתי זה דיכאון? הכול עניין של מינונים. מחקרים גילו שכשהתסכול הזה גובר לרמה מסוימת – התוצאות הנפשיות עלולות להיות הרות אסון. אז מתחו קו דמיוני וקבעו: אם התסמינים של תסכול, של דכדוך בעגה המקצועית, מופיעים כמעט כל יום למשך שבועיים ברמה שפוגעת בתפקוד – זה דיכאון.

הקו הוא דמיוני, תיאורטי. האמת היא שזאת סקאלה. בקצה האחד חיים שמחים ומאושרים. בקצה השני – פסיכוזה. בתווך: יום באסה, דכדוך של כמה ימים (מה שנקרא בלוז), דכאון קל, דכאון בינוני ודיכאון קשה. בסדר עולה כמובן.

סקאלה.jpg

יש לנו נטייה להתייחס רק לנקודות הקצה. לחשוב שדיכאון אחרי לידה הוא מחלת נפש, הוא הוא סיפורי הטרגדיות. אם אפשר בכלל לקרוא להר הגעש המתפרץ של התסכול  – מחלה, הרי הוא מחלה שקופה, נורת אזהרה למה שעלול להגיע אם לא תטפלי בעצמך. למה לתדלק את המכונית רק כשהנורה נדלקת? כדאי להוריד הילוך מיד כשהתסכול מתחיל. בשביל זה אנחנו כאן. בשביל זה אבנים חצץ חול קיים. (ואולי גם בשביל לעזור לנו להגדיל את הכלים.)


חשבי נא על מישהי שייתכן וזקוקה לטפטופי מילותיי ושלחי לה את הקישור לפוסט הזה, ואם הגעת לכאן במקרה ואת רוצה לקבל את המילים הקטנות ישירות לתיבת המייל שלך, את מוזמנת להירשם כאן. (בלי ספאם. מבטיחה.) אני מאמינה שזה יכול לעזור לך ללמוד ולקבל כלים למודעות באימהות ולאימהות טובה יותר. רוצה לשתף בתסכול שלך באופן אישי? אני אשמע אותך בכיף ובלי שיפוטיות. כתבי כאן – זה מגיע ישר למייל שלי, בדיסקרטיות.
הרבה כוחות לכולנו! שנדע לעמוד בעומס האורות.

ובשולי הדברים ושלא נטעה: אמא רוצחת היא עדיין רוצחת. הנה מאמר בנושא. מזהירה: לא לבעלי לב חלש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s