ניהול זמן: למה לא

אנחנו צריכים לדעת שיש לנו מספיק זמן, אבל לא ללכת עם הפחד ולתכנן את הזמן עד סופו. את זה כבר אמרנו. הנה עוד כמה נקודות למחשבה בנושא. המסקנה כבר ידועה מראש והיא אותה אחת: תכנון זמן רפוי, המשאיר זמן לדברים החשובים לנו ומשאיר זמן להתבוננות ומחשבות, ולא ניהול זמן ותקתוק עד לרמה של דקות.

למה לא.jpg

אז נתחיל.

אושר בנוי משתי תחושות: סיפוק והנאה. שתיהן קריטיות להרגשה של אושר. סיפוק הוא אותה תחושת 'אני יכול' שמגיעה אחרי הצלחה, אחרי מאמץ, אחרי עבודה. יש סיפוק חיצוני, כאשר המוטיבציה היא חיצונית, ויש סיפוק פנימי, כאשר המוטיבציה היא פנימית. הנאה, לעומת זאת, מגיעה כאשר אנחנו 'שוכחים את עצמנו', מתוך נוכחות בכאן ועכשיו. ישנו עונג שהוא התמקדות בחוויה האישית, או התמסרות לחוויה של הזולת. על החלוקה הברורה הזאת קראתי לא מזמן, בספר 'עבודה ואהבה' שכתב ד"ר ג'יי ב. רורליך, וזה הִדהד לי דברים שקראתי ולמדתי בעבר, חיבר לי קצוות פרומים, ליסודות האיתנים בעולם שלנו: יראה ואהבה. עבודה ואהבה. בגוף, נפש ונשמה זה כך.

presentation2

קשה למצוא איזון. הרי תחושת הסיפוק היא זאת שנותנת לנו מימוש והגדרה עצמיים. כתחושות-חברות הן תמיד באות יחד. וזה נעים. ובכל זאת, שתיהן שייכות אל הראש, אל המוח השמאלי, ויש להן חברה שלישית והיא הספקות, והיא הביקורת העצמית (היא הפחד הבועט ברגליים): אולי אני לא מספיק משהו, לא משנה מה.

ובשביל להילחם בה, צריך להתנתק מהראש, מהמוח השמאלי, ולעבור אל הלב, שמדעי המוח המודרניים מוצאים באונה הימנית של המוח. והצד הזה של המוח מתמקד בכאן ועכשיו, בתחושת התמזגות עם עצמי בלי מחשבות, בעונג, או באחותם התאומה – ההתמסרות, התחושה שאני עבור כל מי שסביבי בלי קווי מתאר מפרידים. לפעמים זה מפחיד: מי אני בתוך כל זה? צועק בבהלה המוח השמאלי המודח. אבל אחרי המעבר בגשר המאבק הראשוני – מגיעה ההנאה, מגיע השחרור.

השעון, הלו"ז ותכנון הזמן ההדוק – כל אלה הם כלי הנשק של המוח השמאלי, המחושב. אי אפשר לנצח במאבק בין סיפוק להנאה כשנכנעים אליהם. כדי להגיע להנאה אמתית, צריך להרפות, לשחרר ולהאמין שיש לנו מספיק זמן.

20170618_090331

[ועכשיו אני רוצה להגיד משהו קצת אחר, לדייק את עצמי. כי כל מה שאמרתי מראש הדף ועד עכשיו הוא נורא פופולרי, ואני, אני אמנם מאמינה בכל מה שכתבתי ומרגישה את ההשפעה המענגת של ההרפייה, אבל גם מאמינה שהיא מסוכנת. למה מסוכנת? משתי סיבות.

אָלֶף: יש דברים שאסור לנו להרפות מהם, כאנשים מבוגרים, כהורים. הילדים שלנו זקוקים לנו איתנים ואחראים. זקוקים לכסף, זקוקים לזמן, זקוקים למרחב. למספיק מכל אלו. לא יותר מדי, אבל גם לא פחות מדי. ולצד המחשבה שלא משנה מה נעשה – רחמנא ליבא בעי, הייתי רוצה להגיד בזהירות שאנחנו כהורים, קצת ריבונו-של-עולם של הילדים שלנו, עם מלוא האחריות מוטלת על כתפינו אנו. וכאנשים בוגרים, אנחנו קצת ריבונו-של-עולם עבור עצמנו. ולולי זה מהי הבחירה החופשית הרי.

וּבֵית: הנפש המערבית זקוקה לסיפוק, והנירוונה המתמזגת לא יכולה להיות לה אורחת של קבע. בעולם של חופש, כשהגבולות כולם מתנפצים – וגבולות הם הרי התנאי הראשון לסיפוק, גבולות פנימיים או חיצוניים – הביטחון הפנימי נעלם.]

ואחרי שהבהרתי שסיפוק הוא קריטי להורים, אני רוצה להסביר למה בכל זאת אני חושבת שעלינו להרפות, לבחור באיזון שנוטה אל ההנאה. הרי הכול עניין של איזונים. בשלוש מילים: ככה חיים ילדים. אפילו כשהם עובדים, הם משחקים. גם עולמם נוטה באופן טבעי אל ההנאה, בונה כך לעצמו בסיס רגשי איתן ורחב לפני ההתפתחות השכלית. ולכן האימהוּת מחייבת התמקדות בתהליך ולא בתוצר; הקשבה ואמון ולא גישות ושיטות; איכות ולא כמות; אהבה ולא אילוף; אמפתיה ולא תוקפנות. זרימה ולא תכנון זמן.

 

מודעות פרסומת

4 thoughts on “ניהול זמן: למה לא”

  1. מעורר מחשבות. הולכת עכשיו לישון על זה קצת ולגבש תובנות. תודה שירה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s