הכול הכול אני יכול כי זה החופש הגדול

כמו בדז'ה-וו אני מרגישה. הימים האלו שאני מתחילה בנשימה עמוקה ומסיימת באפס כוחות. הימים האלו שמזכירים לי שהדרך ארוכה. היום הזה הוא מהימים האלו. מזל שהיתה נשימה ארוכה בבוקר.

היום הזה הוא השתקפות של החופש הגדול כולו. והחופש הגדול מצידו, כמובן, הוא השתקפות של החיים. כל אלו כמו קורנפלור אחרי שערבבת אותו עם מים, זורם לא ניוטוני. אם את נותנת להם לנוח, הם רכים וזורמים. אבל ככל שאת מערבבת אותם, הם מתקשים והולכים.

כותרת.png

ויש את המונח המתעתע הזה: גיל ההתבגרות. אני בן אדם מבוגר, זה לא אומר שגיל ההתבגרות נגמר?! לא. כמו בסולם ספירלי בגן שעשועים, אנחנו מסתובבים ועולים. כמו בסולם ספירלי אינסופי, אנחנו מתערבלים ומתבגרים. כמו בסולם ספירלי אינסופי לא ניוטוני, כל התערבלות היא קשה ואחריה התנועה קלה יותר, זורמת. בתקופות הקשות אני מרגישה כאילו החיים הם בגד שקטן עלי, ובתוכם הנשימה קשה לי. יותר מדי רגעים של מה-אני-עושה-עכשיו ואיך-לא-לאבד-את-העשתונות-ולצעוק. כמה שחרור יש אחר כך וכמה טוב להסתכל לאחור ולהבין שעליתי שלב, סיבוב קטן בסולם. בתוך הקושי אני לומדת משהו על עצמי, על החיים, על ההורות, ובמבט לאחור, רק במבט לאחור, אני רואה את זה. לפעמים התובנה מגיעה כשאני כבר בתוך המשבר הבא.

אני נולדת דרך תעלה צרה צרה. מִן-הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּהּ. מרגע היאוש ובצירי לחץ אני מולידה בעצמי אורות חדשים או יוצרת כלים לאורות שמישהו שפך עלי מלמעלה.

סולם אינסופי.jpg

כי יש כל מיני סוגים של משברים. משבר. כמו חרסי אישה המתבקעים כדי לזרוח תינוק. כמו הגל המתנפץ אל החוף מעלה ומטה מעלה ומטה, כל פעם מלוחה יותר, כל פעם גבוהה יותר. אני ים סוער, אני מִשברי ים. אני תפילה, אני לב שבור-שלם. אני כד חרס מלא במים שהתנפץ באמצע המדבר, או שזה ארמון נקי ונושם ואני רק אדם שרסיס חרס אחד מטפטף טיפות דם קטנות מרגלו אל הרצפה הנקייה. היתה התקופה של המתנה לילד, קצרה ברוך ה' וכואבת, שבה הרגשתי כמו אימא נוסעת ברכב והסלקל מוכן מאחור ואפילו המובייל תלוי עליו מנגן מנגינה ריקה. רק תינוק אין וזה הכול אין. כאב מקצה העולם ועד סופו, תפילה לגשם. וישנם הימים שרק די די די מרוב ברכה. הבית מלא בצחוק אבל השפתיים יבשות והלב לא מצליח להתרחב.

כי הירח. לא דיברנו על הירח. מתמלא ומתחסר מתמלא ומתחסר. והלילות, גם כשהימים ימי מנחם-אב חמים ושטופים באור, הלילות יכולים להיות טבולים בחושך וירח של ראש חודש מביט ושותק.

20170725_200555.jpgאנחנו ירחות קטנות. נְרַקֵּד לנו בט"ו באב אחרי הכאב השותק של החורבן. נתמלא ונתחסר נתמלא ונתחסר בסולם ספירלי אינסופי ולא ניוטוני. איזה פלא הוא הריקוד השמיימי של בטן מלאה ופה עגול מצחק, או ידיים מלאות ועיניים עגולות צוחקות. אבל לפעמים הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ. בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. ירח חסר והפוך ועיניים עייפות עייפות מכבות את אור פני ההרה או היולדת. אין כלים לכל האור הזה.

אפשר להתמקד: לקחת זכוכית קטנה ולהפוך את השמש הגדולה לניצוץ שאפשר לאחוז בקערית. להכניס את הקערית ואת הניצוץ אל הבקתה הקטנה ולשמור עליהם מהגשם היורד עד בוא הקיץ, ואז לצאת החוצה, להבעיר מהניצוץ מדורה גדולה ולרקוד בהקלה.

שזה אומר בעצם להוריד ציפיות. לבחור בדברים החשובים באמת ורק אותם לעשות. לנוח. לבקש עזרה. קודם כל לנשום עמוק ורק אחר כך לקום מהמיטה ולאט לאט לעשות דבר אחד קטן של הצלחה. וזהו. להגיד לילדים, חזק מספיק כדי שגם את עצמך תשמעי, שגם אמא עייפה לפעמים ולכן כדאי לשמור את הכוח לדברים החשובים והקריטיים.

323h

אחד הדברים הקריטיים הוא קרמיקה. לא חוג במתנ"ס: ליצור קערות קטנות של חרס, כדי שבסערה הבאה נוכל למלא את הכלים בשפע האור. לחזק את הבקתה הקטנה של הלב. ללמוד לאהוב את עצמי. להתכוונן לקשב הפנימי, לחוזקות, לנשימה העמוקה ולמנטרה שעונה לרגשות האשם ומנצחת, כדי שנוכל לטפס עוד בסולם המסתובב ולצמוח. שלא נברח מאתגרים, שנבחר בהם ונוכל להם.

שלא נברח מחופש. שלא נפחד לומר שיש לנו מספיק זמן לחלומות, לימים בלי עבודה (גם אם לא ביולי אוגוסט) ובלי דדליינים חמוצים. שנוכל להיות נוכחות ב'כאן ועכשיו' גם בסערת החלומות, בגשם הממלא את הבורות ומאיים לשבור את הבתים. בחופש הזה למשל, אחרי עבודה קשה, החלום בי מבקש ללמוד, ליצור, לטפס סלעים חדשים בעצמי. ויש עוד חלום מנופח היטב: שלילדים יהיו זכרונות טובים. ויש גם מה להספיק: כלים וכביסות וארנונה ועוד מגדנות שכאלה. ובקשה שמתוך כל העומס הזה נתמלא ונתקרב זה לזה.

הכול הכול אני יכולה כי זה החופש הגדול. כל בוקר מתחיל באמונה גדולה, בנשימה גדולה אל הריאות. רושמת מול עיניי את ציור הירח המלא הזה לרגעים של מחנק, של משבר. מעמידה את כליי הריקים אל מול אסוך השמן המתרוקן ובכל זאת, לא תמיד מגיע נס. לפעמים השמן רב על הכלים והוא נשפך והרצפה מלאה בשמן או בפסטה שהאור הקטן שלי שפך על הרצפה וזה מלוכלך ומרגיז.

גיליתי אוצר שבוע שעבר. דברים שכתבתי בחופש הגדול שלפני שנה. (תכל'ס מעקב כתוב. זוכרת?) אני מביטה ואיני מאמינה. בצעדים הקטנים של החיים לא ראיתי שהנס קרה. הצלחתי לכייר עוד קערה קטנה עבורי. יש לי מקום ליותר אור.

הקערה קטנה אבל לי יש מספיק זמן. בטיפי טיפים נקודות של אור ובכד קטן ועוד אחד – אל תזלזלו בפחים קטנים – אני מטפסת. אני עוד אגיע רחוק. אני שומעת את עצמי ושומעת משפט בהרצאה אחת: 'למה להקטין את האור? – בואו נרחיב את הכלים!' ומתגברת.

קודם אבנים אחר כך חצץ ואז חול. החשוב קודם, כדי שאם תגלי פתאום שהקערה שלך קטנה משחשבת, לפחות את האבנים אספת אליה כבר. וברגעים של לילה אני מביטה אל הסלון המבולגן וחושבת: וואו, כמה הספקתי היום. הסלון המבולגן הוא גרגרי חול בין האבנים הגדולות שאספתי היום. טעיתי הרבה כי עשיתי הרבה.

כלים.png

מודעות פרסומת

2 thoughts on “הכול הכול אני יכול כי זה החופש הגדול”

  1. שירונת אהובה.
    כתבת מילים כל כך אמיתיות, כל כך נוגעות עד שעלו לי דמעות.
    מעודד לדעת שהקושי עכשו הוא לקראת זרימה.
    העומס, המחויבות, הדד-ליין המלחיץ. לעשות הרבה דברים שאני לא נהנית מהם אבל אין לי מוצא.. כל אלה יביאו אחר כך כלים לשפע.
    וכבר תובנה אחת מבצבצת- לסלק את הסלעים שמפריעים לאבנים הגדולות שלי להיכנס..

    תודה יקרה,
    שימחת אותי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s