אימהות ונשיות, דיכאון אחרי לידה, הרפייה ושחרור

התחזית: סערה

אישה מרימה אלי טלפון. היא בדיוק ילדה ילד והיא מודאגת. היא אומרת: "אני לא טובה בזה, אני לא נהנית מזה. האם אני סובלת מדיכאון אחרי לידה?

אלכסנדרה סאקס היא פסיכיאטרית המתמחה בטיפול בנשים בהריון ואחרי לידה, והיא מקבלת הרבה שיחות כאלה.

אז אני עוברת איתה על הסימפטומים של האבחנה הזו, וזה ברור לי שהיא לא סובלת מדיכאון. אני אומרת לה את זה, אבל היא לא מסופקת: "זה לא אמור להרגיש ככה", היא מתעקשת. אני שואלת: "אוקיי, איך ציפית שזה ירגיש?" והיא עונה: "חשבתי שאימהות תתן לי הרגשה של שלמות ושמחה; חשבתי שהאינסטינקטים שלי יאותתו לי באופן טבעי מה לעשות; חשבתי שתמיד ארצה להציב את התינוק במקום הראשון."

בהרצאתה הקצרה בted (ממנה כל הציטוטים בפוסט זה) מתארת סאקס את ניסיונותיה למצוא שם ותיאור לקשיים הנורמליים, אלו שאמורים לצפות להם, במעבר לאימהות. היא חלמה שהרופא יוכל להסביר לאישה מה היא חשה ולמה, ולא ינסה רק למקם את האישה על ציר המחלות הנפשיות. כשהיא מצאה תיאורים כאלה בסוף, הם הציגו מתח בין דחף פנימי לדאגה לתינוק בכל מחיר, ובין רצון של האמא הטרייה לדאוג לעצמה.

מה אני אמורה להרגיש?
(מתוך חשבון האינסטגרם של אלכסנדרה סאקס)

למה ציפינו?! נוצר בתוכך יצור חי, בריאה חדשה. רגע היא חלק ממך ורגע כבר נושמת בעצמה. זרה-לא-מוכרת-קרובה. הקשר הוא עמוק, הוא מכיל בתוכו רגשות עמוקים. את חשה את כל מנעד הרגשות, החיוביים והשליליים, בצבעם העז ביותר. אין רגע שקט.

את הרגשות החיוביים מכירים כולנו. גדלנו עליהם עוד בסיפורים על התינוקת הקטנה שהייתי אני – מתנה. והנה גם לי מתנה יקרה, אך היא שבירה כל כך, ואיתה אני. הפחד מזדחל אל הכתפיים השחוחות מאחריות ומעייפות, שהיא לא רגש – היא הבלנדר שמערבל את כל הרגשות יחד, בלי יכולת לעבד או לווסת אותן אחת אחת.

ואז תסכול, שמגיע כשאת פותחת איזה תריס ומגלה עננת במקום השמש שחשבת שתציץ, כשקורה משהו שלא תלוי בך, כמו בכי בלתי פוסק שקורא לך להציל את היצור הזה. הבכי כואב וחיישני האימהות הטבועים בך מדליקים את האזעקה על פול ווליום, אבל לך אין מושג מה עוד אפשר לעשות שעוד לא ניסית. ואת לבד, אז בדידות וחוסר אונים ושקט – מרוב רק רעש של בכי – ושעמום משלבים ידיים ונכנסים אל הלב.

וכעס על הדבר הזה שהביא אליך את הסערה הזאת ואולי אפילו חרטה שמהר מתכסה ברגשות אשם גדולים. ואז ברגע של חיוך או שינה רצופה הכול נעלם ואת שמחה ומאושרת, אבל גם מטושטשת ומבולבלת, כי לאן נעלם כל מה שהיה פה, כל מה שהרגשתי.

ואין רגע לנשום בין השקט לסערה ולשקט ולסערה בחזרה. אין רגע לנשום.


ובתוך כל הרעש הפנימי הזה עומדת אישה אחת קטנה ומתאכזבת: ציפיתי להרגשה של שלמות ושמחה. היא תוהה בקול רם או גרוע מכך – בשקט: מה לא נורמלי אצלי?! אל כאב הגדילה הבלתי נמנע נוספים גם רגשות אשם ומאבק פנימי. לו רק ידעו הנשים כולן שהמאבק הפנימי הזה נורמלי, שהוא חשוב, שרק מתוך הכאוס הזה צומחת אהבה — (לו רק ידעתי את זה עד הסוף-הסוף אני.)

retro-daisy-picjumbo-com

הנירמול של התהליך המורכב של ההתמאהות – כפי שבחרה לכנות אותו סאקס, כדי שנראה את הדמיון בינו ובין ההתבגרות – מפנה מרחב נפשי לתהליך עצמו, מעודד שיח מאוורר ומיטיב ומאפשר לאם להיוולד יחד עם התינוק:

כשתינוק נולד, כך גם אמא שלו. כל אחד מהם מועד בדרכו. התמאהות היא מהותית, אבל היא גם קשה, וזה מה שהופך אותה לאנושית.


והנה תרגיל קטן שנותנת ד"ר סוזאן פופ לנשים לפני לידה, כדי שיתכוננו למעבר הרגשי הצפוי להן (מתוך הספר: "אנציקלופדיית האישה לבריאות ולריפוי רגשי"). אני חושבת שיש בתרגיל הזה כדי לעזור גם למי שכבר ילדה, כדי לשקף לה את השינוי הגדול ולנרמל את הרגשות כלפיו.

1. ערכי רשימה של כל מה שאת עושה כל יום, מרגע הקימה ועד הרגע שעינייך נעצמות על הכרית. פרטי פרטים.

2. נסי לדמיין איך כל פרט ופרט משתנה, נסי לחוש את התסכול. הוסיפי לתסכול הדמיוני גם עייפות משתקת.

3. הביני את גודל הויתור שאת נדרשת אליו, ויתור על שליטה והרגלים. את לפני או בתקופת המעבר המשמעותית ביותר שאדם יכול לחוות.

28239032_425351331232476_8751021028446943385_o
את נכנסת אֶל-תּוֹךְ הָעֲרָפֶל

מה אחר כך?

4. תני לרגשות שעולים בך מקום. ספרי עליהם, כתבי אותם. מצאי לך מי שיקשיב ומי שמרגישה כמוך. ככל שצינור הרגשות יהיה מאוורר יותר, אומרת חני סער, כך מנעד הרגשות יתרחב, כך תוכלי לחוש גם ברגשות החיוביים.

5. סגלי לך 'דיאטה רגשית': מצאי לך זמן לעצמך, חצי שעה ביום. מצאי גם זמן זוגי. עשי פעילות גופנית. האמיני שהסערה תחלוף. הרשי לעצמך לטעות. נערי ממך, כמו פירורים ממפה, ציפיות ועצות מיותרות. נסי להיות רק אם-טובה-דיך. התפללי.


תפילה לאם בטרם שחרית / חוה פנחס כהן

סבתא קטן.jpg
(מרכז להב"ה נתיבות, מאלבום משפחת מילר, מתוך אתר פיקיויקי)

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת
הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ
שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת
שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.
וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי
שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי
לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי
כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג.

וְאֶת הַחֹשֶׁךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים
פָּנַי – כַּסֵּה בְּאוֹר.
שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְּרוֹנִי
מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם
מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע
וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע
מַגָּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי

תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ
בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר
מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים
עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.


מה עוד?

  1. פוסט שכתבתי ב'נשים מדברות אימהות' על התהליך שאישה עוברת עם הלידות שלה.
  2. 'רוצה את ללדת את עצמך?' שיר שכתבתי על אותו מסע.
  3. כמה הרהורים על דיכאון אחרי לידה ועל הגרף הזה שאנחנו לא מספיק מסתכלים על כולו.
  4. פוסט שכתבתי בימים שאחרי הלידה האחרונה שלי – פוסט על פוסט לידה.
  5. על החשיבות באוורור הרגשות בשיחה בכנות ואמון.
מודעות פרסומת

6 תגובות על ״התחזית: סערה״

  1. שווה להזכיר גם, את השינוי שנשים עוברות ב100 שנים האחרונות. אם בעבר נשים ילדו עם נשים אחרות, עם האמהות שלהן והחברות שלהן, היתה רשת של תמיכה נפשית אחת לאחת. היה חיבוק, הייתה עזרה גם בשעות מאוחרות בתחילת ההורות, ככה שנשים לא הגיעו לעייפות משתקת וגם היה להן הרבה יותר עם מי להתייעץ בחופשיות. כי כשחברה מוותרת על ערב בבית כדי להיות איתך ועם התינוק החדש, נעים הרבה יותר להודות בקושי ולשמוע ממנה על איך זה אצלה. וכשאת פוגשת חברות רק במתקנים או בתחנת האוטובוס יש הרבה פחות מצבים נעימים לשיחה כזאת.
    (יבורך הפייסבוק)

    1. זה נכון שהשבט חסר, ומצד שני, אני לא חושבת שהיינו מוותרות גם על הדברים הטובים ש'הרווחנו' בהתפתחות של המאה שנה האחרונות. מה עושים מכאן ואילך זאת שאלה גדולה!

  2. אוי שירה השיר הזה. וואו. ואוי. ואאוץ'. אני לא חושבת שיש איזשהי דרך באמת להכין את עצמך לטלטלה הרגשית הזו, לגודל השינוי. אין דרך לדמיין את זה. גם כשאמרו לי שזה ככה, גם כשניסו להכין. רק לתת מקום להיות בו ברגע שזה קורה, כשאת כבר שם. זה שאת כותבת על זה זה חלק מהמקום הזה. חלק מה"טיפול" של מי שמרגישה שהיא לבד, שלאף אחת מעולם לא היה קשה כמו לה (וכל אמא צודקת ברגע שהיא מרגישה את זה). לשמחתי לאחרונה אני פוגשת יותר ויותר מקומות שמאפשרים גם לאבות את השיחה הזה. הת-באהות, או הת-אבות, היא תהליך משמעותי בפני עצמו, ולתחושתי כל השיח האמהי קצת מדיר את הרגשות האבהיים ואת השינויים שגם הם חווים, וזה מסר שלא הייתי רוצה שיעבור הלאה, שההורות היא קודם כל של אמא.

    1. מסכימה איתך שקשה להכין למערבולת הרגשית שיוצרת האימהות, אבל אני כן רואה מנשים סביבי שיש חשיבות להכנה המוקדמת. אני זוכרת חברה שסיפרה שכולם תיארו רק את ההתאהבות ולה נוספה גם אכזבה כשהרגש הזה לא הגיע, ומצד שני, קולות שפויים של מי שהתכוננה למערבולת רגשית והכינה לעצמה (יחסית) סביבה תומכת ומשאבים, כך שהמעבר היה לה אולי קל יותר.
      לגבי הסיפא, אני לא חושבת ששיח אחד מדיר את השני. יש מקום לזה לצד זה, במיוחד שהתהליך שעוברים אבות שונה מהתהליך שעוברות אימהות, גם אם הוא עוצמתי מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s