אל תפחד מהפחד

מתוך גנב / אביתר בנאי
תמיד אני צריך להיות הכי חשוב בכיתה
כל הענוה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד
כשאהיה גדול אהיה הכי גדול מכולם
אני אראה לך להם לכם לכולם
אכנס בכל החלונות אכנס דרך הקירות
עד שאהיה קיים אהיה קיים הכי קיים בעולם

כדי לעודד שיח משפחתי בבית, אנחנו עושים מדי פעם טקסון קטן: סביב שולחן שבת אנחנו מעלים שאלה וכל אחד עונה עליה בתורו. 'סבב' אנחנו קוראים לזה. כמו כל טקסון כזה, כמו ה'שבע דברים' הזכור לטוב, היתה תקופה שהיינו עושים אותו בהתמדה כל שבת ולאחר זמן ההרגל התרופף ולאט לאט כבר כמעט ושכחנו מזה.

אני מעדיפה הרגלים דינמיים, שמתאימים את עצמם אלינו, על פני טקסים קבועים לאורך שנים, שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם. כך שזה ממש בסדר לי תמיד, וגם במקרה הזה, עם סבבי השיח שלנו.

והנה, שבת אחת, הכריז הבכור שלנו: 'בואו נעשה שוב סבב ואני אשאל הפעם את השאלה!' התלהבנו והסתקרנו. והשאלה היתה מוצלחת במיוחד, אפילו מאתגרת. הוא ביקש מכל אחד לציין את עשרת הדברים שהכי מפחידים אותו.

היה מעניין מאוד לראות למי היה קל לספר על הפחדים שלו ולמי היה קשה להודות שהוא מפחד, היה מעניין לשמוע אילו פחדים צפו בקלות ואילו פחדים נשכחו כמו בטעות.

שיח מרתק ומומלץ. והפחדים שלי? רשימה ארוכה, כמובן. הנה כמה מהם, מן הסתם אני שומטת כמה:

  • כמו כולם, יש בי פחד קיומי מהמוות.
  • אני מפחדת מהחושך.
  • אני מפחדת מאזעקות.
  • אני מפחדת לפגוע באנשים.
  • אני מפחדת לסבול מכאב.
  • אני מפחדת ממפגש ומשיחה עם אנשים שמעלי בהיררכיה.
  • אני מפחדת להרפות וללכת לישון.
  • אני מפחדת משיחות טלפון עם אנשים לא מוכרים.
  • אני מפחדת ליזום משהו ולא לקבל תמיכה.

ממה אני באמת מפחדת מאחורי כל אלה? אני מפחדת לטעות. פחד מוות מן הטעות, מן הזיוף. ולמה? כי אני מפחדת שלא יראו אותי, שלא יעריכו אותי, שלא יכירו אותי (ותודה למיכל מינצר על הדיוקים). אני מפחדת שאם אטעה, לא אהיה ראויה, לא אהיה מוערכת, לא אהיה מוכרת.

אלו צרכים קיומיים, ממש כמו הפחד מהמוות. הפחד לאבד אותם הוא אולי הבסיס לנורמליות, ומי שלא חושש, איבד משהו פנימי יקר. בתוך כל אחד מאתנו יש עדיין תינוק בן יומו, והפחדים האלה נועדו לשמור עלינו מלאבד את מי שישמור עלינו.

כולנו מפחדים מטעויות, כולנו חוששים להיתפס בחולשותינו. האמיץ מכולם, כמו שאומרת ברנה בראון, הוא זה שמודה בקול רם בחולשותיו, באנושיותו, בפחדיו.

כתבתי פעם, וזה בעיניי משפט מפתח, ועבודת חיי היא להזכיר זאת לעצמי:

הוציאי את המשקפיים השופטות מעיניך. העולם לא נמדד בטעויות, פסיעה פסיעה. העולם נמדד בעשייה – עשית הרבה טעית הרבה. העולם נמדד באהבה – אהבת הרבה חיית הרבה. האור שלך נפרש סביבך, יריעות יריעות, והטוב קורה, דרך חורי השגיאות.


מה הקשר?

  1. הכול הכול אני יכול כי זה החופש הגדול
  2. לתת לי מקום בתוכי
  3. מתנת חינם
  4. תכל'ס מאחד עד חמש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s