מסע האימהוּת אל הילדה שבתוכי

תמונה משפחתית / מיכל שלו

בימים שהשמש נעלמת אי שם,
שמיים מחליפים צבעם,
כף ילדיי אוחזת בחזקה
ומרגישה פתאום בודדה.

אמא, היא שואלת אותי, הקטנה,
בעיניים כחולות קרועות לרווחה,
לאן נעלם הכדור האדום?
ואת עצובה לך פתאום.

בואו ילדיי, את החושך נקשור
ונרוץ עם הרוח אל האור.
עדת כוכבים וירח זוהר
ילוו לביתם אמא, בת ובן.

בבתים הגבוהים כבר דולקים האורות.
פסים שחורים הפכו יריעות.
רוח קלה שם מביאה צינה
ורעדה עוברת בי.

ילד זהוב וילדה תכולה
מחיים נדנדה עזובה.
בצחוק מתגלגל מתרפקים זה על זו
וכחול מתמזג עם הזהב שלו.

בואו ילדיי, את החושך נקשור
ונרוץ עם הרוח אל האור.
עדת כוכבים וירח זוהר
ילוו לביתם אמא, בת ובן.

זה היום שהולך,
שהולך ועוזב,
וכל איש לביתו ממהר,
לפינה החמה, השקטה, הפרטית.
האם זו תמונה משפחתית?
האם זו תמונה משפחתית?

בואו ילדיי, את החושך נקשור
ונרוץ עם הרוח אל האור.


כל הילדים רוצים לחוש אהובים. יש ילדים, רגישים במיוחד, שמגיל קטן יצליחו לחוש מה ישמח את מי שסביבם וכדי לחוש אהובים יעשו זאת, אפילו בלי שיתבקשו. זה מבלבל. קשה לדעת מה הם באמת רוצים ומתי הם מְרצים.

גם להם עצמם קשה לדעת, כי בדרך מוחבאים רגשות כמו קנאה, צרות עין, כעס, פחד מנטישה, אין אונים או חרדה. מוחבאים כל כך עמוק עד שכל החיים יימשך מסע החיפוש אחריהן. הם ימשיכו להתחבא בצינור הרגשות שנסתם, מאחורי רגשות אשם, התמכרויות קטנות או גדולות, פרפקציוניזם ושלל מנגנוני ההגנה שהנפש שלנו יודעת להציע.

איתם מוחבא גם האני האמיתי ויישאר "כמוס היטב במעמקים", בלשונה של אליס מילר. גם הדימוי העצמי ייפגע כי "כיצד איפוא אפשר לאהוב משהו לא נודע, אשר מעולם לא זכה לאהבה?" ומי שלא אוהב את עצמו, חש כאילו העולם כולו זר לו.

המסע לגילוי עצמי ולאהבה עצמית הוא מסע חייהם של הילדים המבלבלים. זהו מסע חיי.

קריעת הקרום המרצה עוברת במסע פתלתל וכואב, וזה לא משנה אם בגיל שבע או עשרים ושבע, זה תמיד מטלטל ומסעיר, שונה וייחודי. בגלים, במין גמגום.

אני מגמגמת, זקוקה לעטיפה חזקה כדי להיפתח, להביט בראי ולאהוב את האני הפנימי הגדול, לפעמים גדול מדי, שבתוכי. רגיש ומחונן, מלא בקמטים בתוך עצמו, מסרב להיות פשוט.

אני מחפשת ומוצאת כלים שיעזרו לי. מה למשל? הבלוג הזה, דרך האמן ועוד כלים ואנשים שאני אוספת בדרך.

המעבר לאימהות, כמו מעברים משני חיים נוספים, הוא נקודה שמעמתת אותנו מול השאלה הקיומית: מי אני? ואולי עוד יותר מול השאלות: מה אני יכולה לתת ומה עוד לא קיבלתי בעצמי? המעבר לאימהות מחייב אותנו להיפתח, והמפתח עובר דרך מנהרת האבל.

אני מתאבלת על האהבה שחסרה לי, על העצמי שהחבאתי עמוק בתוכי, על קולי שנאלם. אני מאפשרת לעצמי להיות שוב ילדה, שובבה ונחרצת – כל כך לא הילדה שהייתי. אני בוחרת לתת לעצמי את המרחב, הכבוד והאהבה שאני זקוקה להם, בלי לצפות מאחרים סביבי שיעניקו לי אותם. אני לומדת גם לבקש את העטיפה והאמפתיה שאני זקוקה להם מהאנשים סביבי.

וזה הסיפור כאן כל הזמן: על קרבה וריחוק, ציפיות ותסכול, כנות וחלום, לחץ והרפייה, אשמה ומספיקות. זה הסיפור שלנו כאימהות, מסתפר כל הזמן. ואני כאן רק חולמת להפוך את המסע והסיפור הזה לקל יותר, מואר יותר ומאושר יותר.

(תודה לאסתי שדיאור שהפגישה אותי עם השיר המופלא שבתחילת הפוסט)

4 תגובות

  1. הבלוג הזה הוא תמצית של אמת מהעולם. תודה! הלוואי שהיה כזה כל יום. כדי להתעורר ולחוות..
    בהצלחה בחיים האמיתיים, שבהם את אוספת את המילים הבאות לבלוג הבא! 💕

  2. אחותי אהובה. אחד הפוסטים הכי יפים שלך! וכולם תמיד כל כך יפים.
    תודה על שיתוף חשוף, מדויק ובהיר.
    את עמוד של אור, מלאה בעומק. כמה מדהים שהאני שלך מסרב להיות פשוט.
    מדהים לי מבחוץ להיות מושפעת מזה אבל וודאי לא קל לך..
    תודה! אוהבת אותך מאוד!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s