טוק טוק טוק. האם שומע?

הנושא של שיח וקהילה בעולם המודרני, בעיקר בקרב אימהות, מעסיק אותי כבר תקופה ארוכה. כתבתי עליו כאן, כאן ובעיקר כאן. ואולי לא שיקפתי מספיק כמה הוא מטלטל אותי, כמה הוא בוער בי.

הפוסט הפעם נכתב על אש קטנה, לאט לאט, במשך תקופה ארוכה. קיבצתי בו קטעים שכתבתי פעם, עם סימן שאלה בסופם. בלי פואנטה, מעבר לשיתוף.

בקיץ הקודם החלטתי לסגור את הבלוג. הנה מה שכתבתי אז:


מאורעות החודשים האחרונים היו כמו צוק, שמבט מראשו מעניק חומר מחשבה לשנים. צוק, שבקצהו שלט ופחד לא ליפול, אך בחלקו העליון – נוף. ריבועים קטנים של שדות, עיגולים קטנים של ים ומכוניות צעצוע.

אט אט בשלה בתוכי ההחלטה: לסגור את הבלוג. להפסיק לכתוב ממחויבות פנימית, לחזור לכתוב בלי מטרה, לחזור לכתוב מאהבה, בלי תבנית של פוסט בראש.

כבר התחלתי להתבלבל, למה הכול כאן נועד: האם כדי לספר על מה אני מרגישה, כדי להציף רגשות נשיים קולקטיביים או כדי לשתף בתובנות מקצועיות. ועם זאת שהאחרון הוא זה שמרגיש נכון, אני כרגע על קרקע רועדת בתחום הזה ועתידי המקצועי לא ברור לי.

אולי גם כאן אני צריכה לזרוק את המפתחות לים כדי למצוא את הדרך הביתה, ואז אוכל לצעוק בקול גדול ואז אולי אפתח שוב בלוג. והפעם מקצועי ממוקד ובהיר. תודה, למדתי שיש לי מה לתת.


המשכתי להתלבט בעניין גם אחרי שהחלטתי להמשיך עם הבלוג. חיפשתי דרך נוספת לקשר, שיטה שתאפשר שיח הדדי יותר.

הנה הניסוח שהגעתי אליו לפני שלושה חודשים:


כל כך הרבה אור כאן בבלוג, לי וממני הלאה. כל הפוסטים שכתבתי נשארים כאן, וזה מספיק. כמו כד קטן, מוסיף והולך, כמו ילד קטן שתפס עצמאות, כמו תיבת אוצר שמוחבאת מתחת לגשר, אני עוזבת את החוט והבלון הנפוח משתחרר ועכשיו הזום עליו לרגע. רואים איך הוא ממריא לבדו. מנגינה מלאת תקווה ברקע.

 

המצלמה חוזרת אלי. אני מתלבטת לאן להמשיך, מרגישה לרגע כמו עכבר על גלגל ענק. אבודה. אני מחפשת חוט של קשר, למשוך בו ולצעוק לתוכו, הכי בלחש שאפשר, אורות קטנים מהבהבים.

כבר שלוש שנים שאני כותבת כאן. זה נעים לכתוב לעצמי, ויש איכות שונה בלכתוב לאחרים. חיפשתי אפשרות לכתוב גם לך, ממש לך. למקד את האור לעוצמתי יותר. מצאתי רעיון, אמיץ למדי, פשוט במיוחד. אני נושמת עמוק, לגרש את הפחד, ובכן…

זה רעיון ישן. כמה ישן? לפני חצי שנה כבר רמזתי עליו כאן וכבר הטיוטה לפוסט הזה נכתבה, והנה אני עדיין מוחקת וכותבת מוחקת וכותבת, לא יודעת אם ומתי אלחץ על פרסם.

זה מזכיר לי פרוייקט שאפתני שסיקרן אותי מאוד, פרוייקט של חברות לעט שאוספת סטטיסטיקות בפורמט מיושן. וזה מזכיר לי גם את הקושי הבסיסי שלנו לבקש חברות בעולם האמיתי (הסרטון הזה מציג את זה באופן די משעשע), אף על פי שחברים בפייסבוק יש מאות. ובעיקר זה מזכיר לי שהסיפור של חיינו קשור באומץ, בהרבה אומץ. אנחנו צריכים לחשוף את הבטן הרכה שלנו ולהיות פגיעים יותר, כדי להתקרב ולחוות חיים איכותיים יותר.

אחד הדברים שחסרים לי כרגע זה לשמוע אתכן. הפרוייקט עונה על הצורך שלי בדו שיח. בגלויה אשאל אותך על אימהות, על הזמן, המחשבה והרגש, אשאל את כל מה שיש כאן. אולי אדביק גם פרח.


אחר כך שוב התחרטתי, רציתי יותר להתדייק. ופתחתי דף פייסבוק עסקי לבלוג (מוזמנים לעקוב). שם השיח רחב יותר מכאן. יותר סימני שאלה ותשובות שלכן, כמו אוצרות שנמצאו מאובקים בעליות גג קשורים בסרט שנותר רק לחבקם אל הלב. יותר הדדיות, אבל עדיין חסר לי שיח ואני ממשיכה לחפש אותו, גם בעולם האמיתי, ולא מוצאת תשובה.

נשארת בסימן שאלה. איפה זה פוגש אותך?

5 תגובות

  1. היתרון העצום של חברות בעולם האמיתי, או לחילופין חברות של אחד על אחד, היא שאת יודעת בפני מי את חושפת את הבטן הרכה שלך. והכל שאני ממשיכה בכתיבת בלוג, אני רואה כמה משמעותי לי ה"בפני מי?"
    לפעמים, המשפחה זה החלק הכי קשה בסיפור. אני תוהה לעצמי שוב חשוב כמה הם מכירים את האני האמיתי, וכמה את מה שאני מציגה מולם.
    לעומת זאת חברות, חברות טובות, (ואת בינהן,, כמובן) מכירות גם את זה. יוצא לי המון שחברות לא מסכימות איתי כל דברים, ואף פעם לא יצא שחברה צחקה לי על הבטן הזאת. רכה ושמנמנה ורופסת, ולא תמיד בטוחה בעצמה.

    1. ואני יודעת שלא הגבתי לגמרי לגופו של עניין. אני קצת מרשה לעצמי את הפריבילגיה האדירה הזאת

      1. הגבת בדיוק לגופו של עניין, או לבטן הרכה שלו.
        אני חושבת שכשיש איזהשהו חוסר במרחב בטוח להתבטאות זה אולי הכאב הגדול ביותר שיש, עבורי לפחות 💛

  2. לקח לי זמן להגיע לתגובה. קראתי. וחשבתי. וקראתי שוב. הנושא הזה מעסיק גם אותי, כל הזמן. למה אני כותבת? מה המטרה ומה הכוונה? בשביל מי? למה ברשת? ומה ההבדל בין כתיבה בלוגית לבין שיח ברשתות החברתיות, אפילו עוד לפני שמגיעים לחיים עצמם. הקסם של הרשתות הוא במהות שמן, הן מאפשרות את החיבורים. אני מרגישה שהבלוג הוא הרבה יותר מונולוגי, למרות התגובות. הוא מאפשר פחות שיח אבל הרבה יותר עומק פנימי, שלי בתוכי. הוא יותר רחב, יותר מקיף. הוא 90% אני, בניגוד לעמוד העסקי בפייסבוק, שהוא אולי אולי 40% אני והשאר אינטרקציות. וגם זה וגם זה חשובים לי. כרגע דווקא האינטרקציות מחוץ למסך פחות קורצות לי. אולי זה החום…

    1. כיף לשמוע שהפוסט עורר אותך למחשבות. מדובר בנושא שחוזרים אליו שוב ושוב, בכל פעם שהזהות שלי או של הבלוג מתבגרת עוד. ובכל פעם איזונים משתנים מעט והצורה שבה אנחנו מנצלות את היתרונות של כל פורמט משתנה גם היא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s