אן או מרילה

אני תולעת ספרים. שורות שורות הם עומדים על המדף ואני רק מחכה לרגעי השקט שבהם אוכל להתמכר אליהם. כשאני קוראת, הבנתי השבוע, אני אן מאבונלי והעולם כולו הוא עמק מלא נצנוצי פיות והכלים והכיור כבר לא משנים דבר.

מה אני קוראת? ספרים שיש לי בבית ושאני שואלת מהספריה; על אימהות ונשיות, על צמיחה מטראומה דרך החיים עצמם, על כתיבה ואמנות – דברים שחשובים לי ועוד נושאים שפותחים לי את הצ׳אקרות; רומנים, ספרי עיון וספרי הדרכה; ספרים ישנים וספרים חדשים; ספרות מקור וספרות מתורגמת.

אני לא זוכרת ספרים שקראתי. מדי פעם מבליח בי נצנוץ זיכרון: ספר שקראתי, נהניתי אבל לא מדי; ספר שהכאיב לי; ספר שאני חולמת לקרוא או אפילו לקנות ולקרוא; ספר שמוליך אותי בדרכו למרות שכבר שכחתי מקיומו: ספרים שהיו לי ומסרתי –

למשל אן. אן אהובתי. היתה לי כל הסדרה בעברית ואיתה, כמו הערות שוליים, זכרונות מהימים שבהם קראתי גם את הספרים שעוד לא תורגמו. אני יושבת בשיעורי תנך בשישית, עם ספר דק ומילון עב כרס, קוראת וקוראת עד שאני נשלחת החוצה מהכיתה.

היתה לי הסדרה כולה, בתרגום האהוב עלי ועם ציוריה של כריסטינה קדמון המסומנים בסימניה. ידעתי את הספרים כמעט על פה ועל כן החלטתי יום אחד למסור אותם, את כולם. לאוורר את הבית מן הספרים הידועים כמעט על פה, אולי כדי שיגיעו ספרים חדשים שירגשו אותי.

זה לא קרה כמובן. הספרייה שלי מלאה ספרים נהדרים, אבל אני מתגעגעת לאן.

אני אוהבת למסור ספרים (גם היום אני חושבת מדי פעם על אחד או שניים שכדאי שאעביר הלאה), אבל עכשיו אני חושבת שאולי מאותו היום שבו הנחתי את ארגזי הספרים מחוץ לבית, נעלמה אותה אן שבתוכי, הקוראת, ובמקומה באה מרילה רטנונית, תמיד ממהרת ולא לגמרי מבסוטה.

כאילו יש תמיד רק שתיים: אן או מרילה. אן, יצירתית ומרחפת, שוכחת את הפשטידה להישרף בתנור. מרילה המעשית וחסרת המעוף, בית מבריק ויום שצריך רק לנצל. האם לא יכולה להיות מישהי יצירתית עם רגליים בקרקע?

גם בספר האחרון של הסדרה, זה שלא תורגם לעברית) יש שתיים כאלה: אן היא כבר אמא בוגרת, עסוקה ומעשית, שני ילדיה בשדה הקרב, ובתה מרילה היא המסתובבת מלאת חלומות ושרעפים. מאז, כשקראתי את הספר לפני יותר מעשור, אני זוכרת שתהיתי: האם אן לא יכולה להישאר אותה אן, בעלת נשמת האמן, גם כשהיא אמא לילדים?

האם אני לא יכולה להישאר אותה אן, בעלת נשמת האמן, גם כשאני אמא לילדים? איזו אמונה מגבילה. הבאתי חיים לעולם, זו אולי היצירה הגדולה ביותר, ואני מאמינה שהיא מביאה איתה שפע של יצירה ויצירתיות לחיי. אני וונדר-וומן. על אמת. קטן עלי להיות מאושרת, לא?

שאלתי את עצמי את אותה שאלה בצמתים חשובות בחיי כאימא, ברגעי שפל שכבר לא זכרתי אם יש שם אותי היצירתית בפנים. כשהייתי בדיכאון – הפכתי למרילה. איך יצאתי משם? גם בעזרת ספר: 'דרך האמן'.

איך למדתי להילחם באמונות מגבילות? איך הבנתי ששפע מביא שפע והעולם מלא בטוב? גם מספר: 'דרך האמן'.

דרך האמן הוא ספר אינטנסיבי, שכמה פעמים ניסיתי לעבור את התהליך שבו, אבל רק כשהגיע הזמן הנכון – זכיתי להיפתח אל עצמי ולעולם בעזרתו. ומאז, אני בדרך, ממשיכה כל הזמן לגלות את אן המתחבאת בתוכי ומנסה לשלב אותה עם מרילה.

אני לומדת להרגיש שמותר לי, שאני יכולה לבקש הכול, שהעולם רוצה בטובתי. אני לומדת לזרום עם תחושות הבטן בטבעיות, ולנסות לעשות יותר 'מה שבא לי'. לחיות באהבה.

כי זה פשוט אהבה. כמו שאמרה שונדה ריימס בהרצאת הטד שלה: "השנה שבה אמרתי 'כן' להכול". היא מציעה להיענות לילדים בכל פעם שהם רוצים לשחק אתכם. אמא, את יכולה לשחק איתי עכשיו דמקה? כן. אמא, אפשר לצאת עכשיו לטיול? כן. אמא, אני רוצה להכין איתך ארוחת ערב? טוב. אמא, בואי נבדוק מה קורה כשמחברים חוט חשמל לחתיכת עץ? יאללה.

כשאני אומרת לילדים שלי כן, קל לי גם את עצמי לשאול: 'אפשר?' ולשמוע 'כן' אדיר מהדהד בתשובה. אפשר לעשות הכול. יש לנו מספיק זמן. תודעת שפע.

זה ימשיך להדהד. היקום כולו יענה לי בכן ואני אגלה שהמחסום הגדול הוא אני. במאמץ גדול אפילו אני אצליח לעשות דברים שמעולם לא הצלחתי. 'המהום' היצירתיות שלי ייפרח, כך מכנה זאת שונדה. אולי המציאות עצמה תשתנה, תיענה לחלומות שלי כשיצאו מכמוסתם. הפתעה. סינכרוניות, כך מכנה זאת ג'וליה בדרך האמן. פתחי אולמות ייפתחו.

זה אמור להיות פשוט, עם הילדים ועם עצמי. שונדה טוענת שמדובר ברבע שעה מקסימום כל פעם, קרין ממליצה על עשר דקות כל פעם, גם בדרך האמן התרגילים פשוטים וקצרים, וכשאפילו את המעט הזה אין – אפשר לרשום על פתק את הבקשה – לתת לה מקום במרחב, לשמוע אותה, לכבד אותה ולחזור אליה כשיתאפשר, וזה מספיק.

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ

להזכיר שאפשר לבקש. לילד ההוא, שקל לו לרַצות ולשכוח את מה שהוא עצמו רוצה, או לילדה הזו שבתוכי. להזכיר איך מבקשים: ברור, מדויק ומשאיר אפשרות לכל תשובה.

פואטיקה קטנה / דן פגיס

מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכּׁל,
לְמָשָׁל שֶׁ, וְשֶׁ.
מֻתָּר לְךָ בְּכָל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁתִּמְצָא,
בְּכָל הַתָּגִים שֶׁתַּצְמִיחַ לָהֶן.
כְּדַאי שֶׁתִּבְדֹּק, כַּמּוּבָן
אִם הַקּוֹל קוֹלְךָ
וְהַיָּדַיִם יָדֶיךָ.
אִם כֵּן, כְּלָא אֶת קוֹלְךָ,
אֱסֹף יָדֶיךָ וּשְׁמַע
בְּקוֹל
הַדַּף הָרֵיק.

5 תגובות

  1. שירה,
    כמה אבנים וחצץ וחול קראתי בפוסט שלך. ולאו דווקא בסדר הזה, ולאו דווקא בסדר שהתכוונת אליו.

    אן ומרילה. נתקלתי בהן לאחרונה, שלוש או ארבע פעמים, אחרי שנים שהיו זכרון ישן. ברטנוניות המעשית והישרה כסרגל, ברחפנות העיקשת הנוטרת יפה ומכוער.

    יש שחושבים שדברים מגיעים אלינו ברגע המתאים. אני חושבת שאנחנו רואים בהם את מה שמתאים ברגע.

    כך עם ספרים: יש כאלה שאני זוכרת בעל פה, מה שלא מפריע לי לקרוא אותם שוב ושוב. יש שאני זוכרת שקראתי, יש שלא (ולא נורא). יש שאני מתחילה ולא מצליחה ושמה בצד ומנסה שוב כי יודעת שהרגע המתאים יבוא.
    לא קראתי את דרך האמן. לא צפיתי בהרצאת הטד של ריימס (אם כי שמעתי עליה). שומרת לי את ערימת ההמלצות הזו שלך לעתיד הקרוב. נראה לי שבדיוק יתאים.

  2. כמה שאת מדוייקת תמיד. הדילמה הניצחית: האם בתוך האמא שאני יכולה להמשיך ולחיות גם האישה, הילדה שאני? רוצה מאוד להצטרף אליך למסע הזה, לא רואה את עצמי מצליחה להתחייב עכשיו, לעצמי. קראתי את הספר, אבל כנראה שלא ברגע המדוייק, כי לא הצלחתי לתרגל באמת. לימים האלו, המטורפים של עכשיו, לוקחת איתי משימה למחר, לנסות לזכור את ה"כן" לכל הצעה. היום היה לי יום שכולו לא. אז כרגיל, התזכורת ממש בזמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s