לְהִתְמַסֵּר לְכֵּן

אך אם תרצה להשיג את מה שיש ברצונך, להשיג אותו תוכל. התמסר לכן, למה שיש בכוחך לעשות. (אפיקטטוס)


יש לי הפרעת קשב. אני לא מסוגלת להקשיב לחצאין. בלית ברירה – משוררת שכמותי, אני מתמסרת. כשאני מתמסרת החוצה – זה עד הסוף, שוכחת את עצמי. כשאני מתמסרת פנימה – אני עטופה בעצמי.

שניהם מתוקים. המעבר הוא תמיד משברי עבורי, מסתגלת לאט. כמו כד חרס שאין לו מרפא, אני נדרשת לברוא את עצמי מחדש.

אֲנִי יוֹדַעַת לְבַשֵּׁל:
לִהְיוֹת סִיר, לִהְיוֹת קוּסְקוּס,
לְהִתְפּוֹרֵר וּלְהִתְכַּנֵּס
אֶל הַמְּמֻלָּאִים בִּתְנוּעָה מַעְגָּלִית.

אֲנִי יוֹדַעַת לִשְׁטֹף רִצְפָּה:
לִהְיוֹת בֶּכִי, לַעֲקֹב דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה,
לִהְיוֹת יָם, לִמְדֹּד אֶת עֹמֶק הַגַּלִּים,
לִטְבֹּעַ וְלִשְׁאֹף
לַעֲלוֹת אֶל מֵעַל לַקַּו הָאָדֹם.

אֲנִי יוֹדַעַת לִגְלֹשׁ בָּאִינְטֶרְנֵט:
לִהְיוֹת יָרֵחַ מָלֵא וְחָסֵר מָלֵא וְחָסֵר.
כֻּלִּי שָׁם וְשׁוּם דָּבָר לֹא שָׁם.

(אֲנִי יוֹדַעַת לִכְתֹּב שִׁיר –
אֲנִי מַשְׁפְּרִיצָה דָּם עַל הַדַּף
וְהוּא הַפְּלַסְטֵר.)

אֲנִי יוֹדַעַת לִכְתֹּב בְּלוֹג:
לִהְיוֹת מוֹדָה אֲנִי אוֹ
לִהְיוֹת תַּחֲזִית מַשַּׁב הָרוּחַ
כְּמוֹ וִילוֹן בְּעַד הַחַיִּים.

וְכָל מָה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת
הוּא כְּמוֹ מַפָּה פְּרוּשָׂה עַל שֻׁלְחָן עָרוּךְ
הוּא כְּמוֹ חִבּוּק עַד אֵין סוֹף לַמְּצִיאוּת.
נְשִׁימָה אַחֵר נְשִׁימָה.

במקום פעולות שאני מתכננת תהיה שם חוויה שאני רוצה ליצור, כולל כל המוקשים שעלולים לפגוע בה ואיך אני מתמודדת איתם. זה לוקח זמן, וזה אולי מה שהופך את התנועה הזו לאיטית. יש לה תסריט, לא שרטוט אדריכלי מוקפד, אבל גם עבורו כדאי להקדיש זמן.

מה זה זמן בכלל? בימים שאני נצרכת להיות זמינה בכל רגע לילדיי ובדור ששמו השני הוא זמינות, נדרשת עבודה חשובה מאוד של תכנון הזמן, כך שאהיה זמינה לעצמי. זו עבודה של תכנון: תכנון היום, השבוע והחודש; בניית רוטינות, יציאות משגרה ועוגנים, אבל אם אפעל בלי להיות מודעת לסדר העדיפויות שלי – הבחירות שאקבל עלולות להיות שגויות. אני בוחרת בכל פעם מחדש מהן חמש האבנים הגדולות בחיי.

לפעמים מפחיד כל כך לבחור, כי מה זה זמן בכלל? העולם הוא רגע במושגי נצח. אני בכלל לא נמדדת. לחילופין: העולם הזה הוא הסיפור החשוב היחיד ולי ניתן תפקיד עצום. ואולי שתי האופציות שוות, ולי כאמא הזכות להתמסר, לי כאמא יש התפקיד החשוב שלא להיות חשובה. לשמור ניצוץ של אש ודלת פתוחה תדיר לשמור על העולם פתוח.

אני לומדת מה יכול לעזור לי ברגעים האלו: לרפרף את העשייה, לקרקע את סימני השאלה, לבכות את הכאב. בונָה לי עוגנים – מצוות לא תעשה שאוכל לשמר גם כשהזמן גרמא. מפזרת את עשייתי טיפין טיפין, מוותרת על הנסיון להתמקד. מנסה מתוך מהות להתחבר לרגש שאני בתוכו או לתפקיד שאני צריכה למלא. שמה לעצמי תמרורים לזכור גם את עצמי וגם את הסביבה יחד.

זה אולי הדבר היחיד שאני באמת יודעת לעשות, אבל זה לא הופך אותו קל יותר. העולם שט לידי, ואני כקליפת אגוז על המים, מתמסרת לכאן ועכשיו. ואם העולם יברח? חרדת המוות לובשת צורה ופושטת צורה ואצלי היא לפעמים התחושה שהעולם אינו תלוי אלא בי ואיזה פחד אם אעזוב רגע.

עזבתי. העולם יכול להמשיך במסלולו. ילדים יכולים להמשיך לחיות כאילו הם חיים לנצח: לשחק, ללמוד, ליצור, לעמול, להתפעל, לטעות, לבכות, להשתעמם – ולבקש ממני להיות המרחב שמכיל את כל זה בלי להביט החוצה כלל.

"השמש זורחת – השמש זורחת. זהו הקסם. הפרחים צומחים ושורשיהם מתארכים. זהו הקסם. לחיות זה קסם." (סוד הגן הנעלם / פרנסס הודג׳סון ברנט)

נ.ב. כחלק מתהליך ההתמסרות שעובר עלי, ואולי על כולנו, סגרתי את קבוצת הוואטסאפ שלי. היה לי משמעותי מאוד להתמקד בזמן לעצמי כל יום ושמחתי לשתף עוד נשים ולשמוע שזה משפיע עליהן. בטוחה שיהיו עוד רעיונות כאלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s