לתת את מה שיש לי לתת – ריאיון עם נאוה אלפסי

הפוסט הזה הוא התגשמות חלום ארוך טווח: להעשיר את המרחב הזה באימהות נוספות, להוסיף אהבה על אהבה. אביא לכאן את הנשים שאני מעריכה ואלמד מהן השראה. הנה האורחת הראשונה.


את נאוה הכרתי לפני כחמש שנים. הגענו אז לגור בשכונה קטנה בירושלים ומשפחת אלפסי עברה לשכונה כמה חודשים אחרינו. היינו שכנות כמעט שלוש שנים, וזו תקופה שאני מברכת עליה עד היום. כתבתי לנאוה בשביל לרפד את הגעגוע (ושמחתי לראות שגם אותה זה שימח: "הגעגוע קיים. אז לפגוש בחתיכה של כנות איתך, זה משמח.") ובשביל לשתף אתכן בדמות שלה, שהיא מעוררת השראה עבורי.

את בעיניי מודל למסירות נפש: במשך שנה פלוס, הזמנת אותנו אחת לשבוע לביתך לערב נשים, שכלל ארוחת ערב מפנקת, לימוד שמירת הלשון ושיח כנה.

מה הוביל אותך לארגן את הערבים האלה ואיך הצלחת לשמור על דלק במשך זמן ארוך כל כך? מה היתה המשמעות של כל אחד מהרכיבים בערב כזה בעיניך?

נולדתי מי שאני. רוב תכונות האופי שלי מולדות והן עוזרות לי בחיים המון. לדוגמא: אני אוהבת לארח, החוויה כיפית לי ואני לא מרגישה ממנה שום עומס. אני לא עושה עם עצמי בזה עבודת מידות, ולכן בעיני ה"חסד״ שיוצא מזה הוא לא כל כך גדול.

בואי נגיד ככה: כל אחד נולד עם מתנות, ואותן הוא נותן לעולם. אני נותנת את מה שקל לי לתת, יש אנשים שאין להם את מה שיש לי, ולכן נראה מבחוץ שאני נותנת המון, אבל באמת: אני נותנת את מה שיש לי לתת, וזהו. לדוגמא: מאד קשה לי עם אחריות, לכן כשמחלקים ספר תהילים אני לא אשתתף (אפילו שאני מאד רוצה), כי רוב הפעמים אני לא אומרת את מה שהתחייבתי והורסת לכולם. מהצד זה נראה קמצנות וחוסר שותפות, אבל באמת שאין לי לתת פרקי תהילים! גם כשמבקשים ממני להעביר משהו – אני מסרבת, כי אין לי את היכולת לתת אחריות לסביבה שלי, כשאני נלחמת על אחריות בחיים הפרטיים שלי.

בעיניי זה העניין הכי משמעותי בנושא הנתינה. הנתינה שלי לעולם פוטוגנית, זה הכל. 

הכרתי אותך כשהיינו שכנות בקהילה קטנה ואינטימית, שאפשרה לכל אחת מאיתנו לקחת חלק משמעותי בעיצובה. את היית השכנה שאפשר תמיד לקפוץ אליה עם הילדים, לבלגן כיפי של אחר צהרים.

מאז עברתי דירה וגיליתי שקהילה כמו זו שהיתה לנו היא דבר נדיר ושכנה כמוך – אפילו עוד יותר. מעניין אותי לשמוע ממך על קהילה. כמה חשיבות יש לקהילה בעיניך? איך אפשר לשנות את הקהילה שאני גרה בה להיות דומה יותר לקהילה שהייתי רוצה שתהיה?

בעיניי קהילה תומכת שנותנת גב היא קהילה שבה ליחידים טוב בבית. אז כולם נהנים: גם מי שחי חיים ״רגילים״ וגם מי שחי חיים יותר מורכבים.

בקהילה שהיינו בה, החיים הפרטיים בעיניי היו נוחים במובן מסויים: רובנו לא עבדנו מחוץ לבית ולא היינו במסגרת חיים תובענית והישגית, לכן מה שהיה – היה נעים. התחברנו והיה לנו כיף בתור חברות, אבל בעיניי הסמל לקהילה אלו היחידים שבה.

עד היום השכונה מתגעגעת למה שהיה. אין לי איך להסביר למה השתנו הדברים. נעים לנו וטוב, אבל קצת כל אחד פנה לדרכו, ואולי נעשינו הישגיים יותר והחיים נעשו תובעניים? יכול להיות שזה שילוב של תקופות בחיים בין השאר.

את המפגשים הראשונים שעשיתי – עשיתי בפחד ענק שיחשבו שאני חסרת חיים ושאני לא מספיק צדיקה בכדי לקרוא למפגשים שלי 'שמירת הלשון', וגם שיחשבו למה אני מכינה כל כך הרבה אוכל.

האמת היא שאני מאמינה שכדי שאישה תצא מהבית בערב למשהו קבוע – זה צריך להיות מספיק שווה בשבילה, ואם היא חוזרת רעבה פעם בשבוע – למה שהיא תרצה לבוא? לכן החלטתי להכין ארוחת ערב שלמה. בין השאר אני ממש אוהבת אוכל חלבי ולי היה כיף להתפנק פעם בשבוע עם המאכלים האהובים עלי. אני הרווחתי חברה ואוכל וערך לחיים. גם החברות הרוויחו, אבל בעיקר אני.

מה אפשר לעשות כשבא לך שיהיה ערב נשים ואת לא אוהבת להפיק אחד כזה בבית שלך? אפשר לעשות המון: לתאם, לארגן וליזום. אני, לדוגמא, ממש לא יכולה לעשות את כל אלו, לכן עשיתי הכול לבד.

אם כל אחת נותנת את מה שיש לה, ורק את מה שיש לה – אפשר לחיות חיים ממש מלאים וקהילתיים. פשוט קוראים לזה שיתוף פעולה. שוב, בתנאי שכל אחת נותנת, באמת. כי אפשר למצוא מישהי שאין לה בעיה לארח אבל שונאת להכין ומישהי שלא יכולה כלום חוץ מלתאם בין כולם. ויוצא מזה משהו מגניב. בכל תחומי הקהילה אני יכולה למצוא בזה יתרון. 

תמיד כשמדמיינים מסירות נפש, מדמיינים מישהי קצת חיוורת, שאת כל האנרגיה שלה משקיעה למען האידיאל. אצלך זה היה הפוך, מסירות הנפש נראית כמחייה אותך. את מצליחה לשלב הכול יחד: מכינה ערבי נשים מושקעים, אבל כאלה שגם את תהני מהם; אמא לקטנים צמודים, שגם דואגת לעצמה לזמן איכות;  בעלת עסק שמנהלת את העסק שלה בכנות מפליאה. איך את מוצאת את האיזונים האלה? איזו מחשבה יש מאחוריהם?

איזון נוסף שאני מוצאת אצלך הוא בין חיי תורה לאסתטיקה. במקצועך את מאפרת, אבל גם אברכית. מה החזון שמלווה אותך בעסק? יש רגעים שאת מרגישה קונפליקט כלשהו בתחום הזה? איך את מיישבת אותו?

תחום העיסוק שלי הוא איפור, ויש לי הרבה קונפליקטים איתו. זה תחביב שלי מגיל צעיר מאד מאד, וכבר לפני זמן אני שלמה עם זה, ובכל זאת ברור שצריך להתאפס על זה המון.

מה שמעניין אותי הוא התוצאה: שאישה מרגישה מוארת ויפה. זה עושה לי טוב ולה טוב, ואין בזה שום בעיה או סתירה עם עולם של פנימיות ועומק. הסתירה מגיעה ממה שמסביב, כי כדי להיות מעודכנת ומקצועית צריך ללמוד במקומות שלא מיטיבים עם עבודת ה׳ או עם עבודה פנימית. זו התעסקות חיצונית לגמרי. כשאני יוצאת מאזור הנוחות שלי כדי להתרחב, אני מרגישה סתירה וניגוד, ועולות בי שאלות. לעומת זאת, כשאני מול נשים עם הידע שלי והכיף שלי אז אין שום שאלה ואני מרגישה שאני בדרך הנכונה.

האמת, שלפעמים אני מצטערת על זה שאני לא מורה או אחות או תופרת, כי זה הרבה יותר פשוט. אלו מקצועות חיוניים! בראש השנה או כשעושים חשבון נפש, את בודקת כמה היית מדוייקת וקצת לא נעים לי לחשוב על עצמי כמאפרת. 'לזה באת לעולם?!' זה מערבב אותי הרבה, אבל תמיד אני מגיעה לנקודה שזה עושה לי טוב על הלב, שאני עושה לאחרים טוב על הלב, ואלקים ברא אותי כמו שאני. זהו!

בשאר החיים אלו הבחירות שלי האישיות. הקדוש ברוך הוא נתן לי כוח וחשק שלא מובנים מאליהם, ותודה תודה תודה יש לי משפחה ברוכה וצפופה ובעלי לומד תורה. בשבילי זו הגשמת חלום ואני זוכה להרגיש את זה בלילות ובימים. אין לזה נוסחה חוץ מסייעתא דשמיא שאני מודה עליה. אין בי שום דבר ייחודי. אני עושה את מה שכיף לי ומגשימה חלומות. מי שמסתכלת מהצד ומעריצה – אין על מה. אני נהנית מהחיים ולא עושה חסד עם אף אחד.

יש דברים בחיים שאפשר להעריץ אותי כי אני עובדת עליהם, משקיעה בהם ורוכשת אותם בדם ויזע. כשאני מגלה אמון בבני אדם ויוצרת קשר בריא עם הסובבים אותי – בואו למחוא לי כפיים על זה! זה שלי! על זה בכיתי בלילות, ועל זה אקבל שכר, אני מקווה. או נושא שרלוונטי לי עכשיו: השיווק של העסק שלי. אני אוהבת איפור ולא אוהבת שיווק, אבל אי אפשר להפריד ביניהם. ניסיתי שנים לשלם למישהי שתשווק אותי במקומי והלכתי על אש נמוכה. זה לא עבד, רק דבר אחד עוזר – להאמין בעצמך ולשווק את זה לסביבה. זה קשה! כל כך קשה! זו עבודת מידות עבורי, ותקופות ארוכות ביררתי את הנושא בתוכי, עד שמצאתי מה טוב ונכון לי.

נעים להכיר

העסק הזה הוא עבודת ה׳ עבורי: להאמין שמה ששלי שלי, ומה שלא – לא! התהליך הזה נתקע באמצעו חמש פעמים, לכבוד התחלות היריון שבהן אני במיטה בלי חשק לכלום ובחופשות לידה ובדברים נוספים שלא תלויים בי. כשלוקח כל כך הרבה זמן להצמיח משהו – כבר כלום לא ברור והכול מבלבל: העתיד, הפרנסה, היכולת שלי והכישרון. זה לא נגמר. אבל כרגע את תופסת אותי כשאני בגל טוב. ניפגש עוד חצי שנה נראה איפה אנחנו. 

9 תגובות

  1. איזה ראיון מתוק ומלמד!
    וואלה ללא הכרתי את כל הרבדים האלו בנפשות הפועלות

  2. נאוהההה
    כמה געגוע!! באמת, אחת הסיבות שעזבנו זה כי רצינו מקום עם יותר קהילה. קיבלנו את זה כמו כאפה לפרצוף, לא האמנתי שהקהילה הכי קהילתית שנחייה בה היא הקהילה הקטנטנה של בית אורות.
    ואת, בחיי, את שכנה אגדית (גם רות צמח, אבל אגדה מסוג שונה). כמה סיפרתי עלייך לחברות מאז שעזבנו. גם ברמה הקהילתית – את היית עמוד תווך של נשות הקהילה – וגם ברמה האישית – היית עמוד תווך שלי… להגיע אלייך היה בשבילי מרחב נשימה משמעותי. לא מכירה עוד אישה בעולם שכל כך כיף להגיע אליה להתארח. הביקורים אצלך נעו על סקאלה, החל משיחות כפיות בינינו כשהילדים משחקים (זתומרת ספי משכנע את נעם שלקפוץ על השולחן זכוכית זה פעילות מתאימה לאחהצ), ועד רביצה (טוב, לפעמים גם נמנום) על הספה המהממת בזמן שאת מתארגנת לאירוע – והכל היה לגיטימי ומחייה.

    דיברת מקסים מקסים, וכמה העולם היה טוב יותר אם כולנו היינו מצליחים להתכוונן בפשטות לתת את מה שיש לנו, באהבה. אין ספק שאת מעולה בזה.

    וגם, כיף מאוד (!!) לראות את השיווק שלך, זה נישה שקשה לרוב בעלי העסקים ואת עושה את זה מהמם. אולי יום אחד אני אפילו אשתמש בידע שאת מעבירה חופשי, עד אז, אני פשוט נהנית מלצפות בך משווקת.

    מתגעגעת ממש ממש.
    💖

    1. יאו אני מתעלפת מהתרגשות 🙈זה באמת געגוע אמיתי, לא חשבתי שזה יכול לקרות בחיים.. כי מה שאנחנו יוצרים זה מה שקורה- ככה גדלתי, אבל הנה, החיים משתנים ויש געגוע. זה לא מתחבר לי בקלות. נשיקות לילדים שבטח כבר עברו את הגיל, וגם לכן ❤️

  3. איזה משפט נהדר: אני נותנת את מה קל לי לתת. גרם לי לחשוב כל כך הרבה על קהילתיות, על הקהילה שאני רוצה לחיות בתוכה וליצור. ועל המקום שלי בתוכה, מתי הנתינה הופכת מכיף ומדלק למעמסה ואפילו להאשמות החוצה. כמה עבודה יש על המקום הזה. לתת באמת את מה שקל לי לתת. תודה שהבאת את הקול הזה. תמיד משמח ומרגש להכיר את הנשים שמשפיעות על הנשים שאני מעריכה. מדהים כמה אפשר ללמוד כשמרחיבות את מעגלי ההתבוננות.

    1. כמו תמיד איתך, אני סקרנית לאן יובילו אדוות החשיבה שלך. בזכרוני, כשעברתם לקיבוץ, תהיתי איך הקהילה במקום משפיעה עליכם כמשפחה ועל כל אחד ואחת מכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s