תפילות

תפילה למצב רוח טוב

תן לי, אלי, דרכי עיכול טובות, וגם דבר מה לעכל. תן לי גוף בריא ומצב רוח טוב שנחוץ לשמירתו.

תן לי נפש תמה שתדע לנצור את כל אשר הוא טוב ולא תחרד על נקלה למראה רשע, כי אם תמצא דרכים להעמיד דברים על מכונם.

תנני נפש אשר לא תדע שעמום, רטינה, אנחה וקינה, אף לא מצוקה יתרה מחמת אבן נגף זו הקרויה ״אני״.

תן לי, אלי, הומור טוב. הענק לי את החסד להבין בדיחות על מנת לגלות בחיים קורטוב שמחה, ושאוכל לחלוק אותה עם אחרים.

(״תפילה למצב רוח טוב״ מאת תומס מורוס, 1535-1478. מופיע בתחילת הספר ״דבור מגושם יושב על פרח״, תרגומי שירה של דוד וינפלד.)

הַתְּפִלָּה שֶׁלִּי לְמַצַּב רוּחַ טוֹב

הַמִּלִּים שֶׁלִּי יָאִירוּ אֶת הָעוֹלָם.

ה', תֵּן לִי זְמַן, תֵּן לִי קֶצֶב נָכוֹן, תֵּן בִּי סַבְלָנוּת – שֶׁהַמִּלִּים יֵצְאוּ שְׁלֵמוֹת, לְאַט, בְּלִי גִּמְגּוּם, בְּלִי סְדָקִים, כִּי לַחֶרֶס אֵין מַרְפֵּא וְהַזְּמַן הָאָהוּב לֹא יַחֲזֹר, נְשִׁיקָה נְשִׁיקָה.

תֵּן בִּי אַדְווֹת נְעִימוֹת, תֵּן בִּי לִבְנוֹת בִּי בִּנְיָנִים, תֵּן בִּי לִרְאוֹת שְׁבָבֵי אָבָק מוּל הַשֶּׁמֶשׁ. הַזְכֵּר לִי שֶׁכָּל טִפָּה נֶאֱסֶפֶת לַיָּם וְשֶׁהַסּוֹף יִהְיֶה טוֹב. וַאֲנִי? אֲנִי מַסְפִּיקָה כְּבָר עַכְשָׁו.


הכתיבה היא עיטוף

חודשיים שקבוצת הוואטסאפ 'קחי לך רגע' שלי פעלה ובכל בוקר הצעתי בה רגע אחד לעצמך. חודשיים שבכל בוקר התאפקתי לא להציע את אותה הצעה: קחי לך רגע לכתוב.

כשאני נותנת בכל זאת את העצה הזו לפעמים, התשובה הנפוצה ביותר היא: אין לי זמן לכתוב. גם לי יש אין-לי-זמן והרבה, ובגלל זה אני כותבת. דוחסת אוויר לריאות כי אחרת לא תהיה נשימה. שמה את עצמי בתחילת הרשימה. מאפשרת לעצמי מרחק מהכאן ועכשיו, בלי לברוח מהכאן ועכשיו.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d791d7a9d791d7a2.jpg
כתבתי על זה בעיתון!

עד שהגיע 'דרך האמן' החדש, בית מלאכה לכתיבה, ואמר לי: את רוצה לכתוב? תכתבי. איך שבא לך. למה כל יום? למה בבוקר? למה שלושה דפים של מחשבה אינטואיבית?

דרך האמן נתנה לי כלים להתקלף מחרדות וביקורת, להתחבר לילד הפנימי שלי ולהרשות לעצמי להתנסות, ליצור מרחב בטוח לתרגל. עכשיו הזמן לפרוש כנפיים ולצאת לעולם הגדול. מה שאני יוצרת הוא חזק מספיק בשביל להישמע ולא רק לאוזניי. יש לו משמעות והיא אינה רק בשביל לנקות את הראש ואת הלב שלי. יש לי מספיק כוח.

פתאום אני לוקחת לעצמי מלא רגעים, אבל מעט מאוד רגעי-לכתוב והחיים שוב צבעוניים. נזכרתי כמה אני אוהבת ליצור ולא רק במילים. איך היצירה אצלי היא דימויים: מילים ותמונות, חומרים ומחשבות. פתאום אני מעזה לפרסם את החלום האמיתי שלי.


כי לפעמים יש לי תפילה מאוד ספציפית, שיוכלו להגיד עלי: לשירה דרמון יש סטודיו ליצירה תהליכית. אם את אוהבת דימויים ואֶת עצמך – בואי לאפשר לעצמך לחוות את החיים ולהיחשף.

מה יהיה שם? אהבותיי הגדולות:

  • מילים שאֲלַמֵּד לקרוא: יש לי אפילו דיפלומה. אני מורת קריאה בשיטה מהממת. מה קוראים? מה שאוהבים לקרוא: שאלות, סיפורים, מתכונים, טקסטים שמלמדים דברים שלא ידענו או דברים שידענו ולא ידענו להגיד.
  • או מילים שאֲלַמֵּד לכתוב: אין לי דיפלומה, אבל נסיון יש לי. כבר יותר משבעים פוסטים – אבאל'ה. מה כותבים? בעיקר מה שהלב יודע, אבל החיים עוד לא כל כך.
  • דברים לשחק בהם וליהנות מהרגע: צבעים, דבק, חוטים, דפים, חול, עלים, מלח, קמח, קוביות, אנשים קטנים, מדבקות, קלפי משחק, חבל, כדור, תחפושות, ז׳ורנלים, מקלות, גואש, מחברות, אבנים, אוויר – בטוח יש עוד מלא, אבל רגע.
  • עיניים וחיוך ויחד: אימהות או ילדים, כי אלו האנשים שאני הכי אוהבת לשמח. אחד על אחד או קבוצה. כשאפשר להריח ולמשש את המחשבות במרחק של ממש, או גם בזום, שמאפשר לנו להיות כאילו קרובים ולהתגעגע. אולי ב'מעטפה', שיחה איטית מצומצמת במייל, בוואטסאפ, או בדואר, שיש לה איכויות משלה.

ואז מגיעים הספקות: לא למדתי לעשות את זה או לא עשיתי את זה אף פעם או לפחות המון זמן. לכל מקום אני מגיעה עם שבבי האבק מאור השמש ולא עם לק ג׳ל וצבעים זוהרים. אני גם לא בן אדם של כמות והשוואות, ואין לי את הסרט הנע או את הדוגמא להראות. אף פעם. אפילו להשוות אדם לעצמו ולהגיד: "וואי, איזה תהליך ליוויתי אותה!", אני לא יודעת להגיד. לא זוכרת מה היה קודם ואיזו דרך ארוכה עשינו. לא יודעת לשמור חולשות בזכרוני.

אבל אני מצליחה לזכור הישגים, רגעים של "וואו, איזו דרך עשית!" הרגעים האלה הם הציונים שאני מציבה לעצמי. מזכירה לעצמי שאני יודעת ויכולה. כמורת קריאה, למשל, שתי דוגמאות: אני זוכרת את י. מצליח לקרוא בעצמו ואפילו קצת להבין "איך מייצרים פצצת אטום", למרות שחצי מהמילים שברו לו את השיניים ואני זוכרת את א. בְרגע של דפדוף בין הספרים כדי לבחור לו אחד, כמו מי שבוחר טעם לגלידה.

אני לומדת לאט לעצור ולשאול "האם אני —?", לענות את האמת הכואבת: "כן" או "לא" ולהשיב: "אז מה". אני לומדת לאט כדי לתת לעצמי זמן להתאבל על כל ה"אז מה" שאינם.

אבל לפעמים יש קפיצות דרך. והנה, בקורונה הזו, העברתי סדנת כתיבה ראשונה והיו בה רגעים שאני יודעת שאזכור, גם כשלהעביר סדנאות יהיה עבורי עניין שבשגרה: זאת ששיתפה בקושי ההוא, רגע שנפל לי עצמי אסימון אישי גדול והייתי לרגע שותפה בסדנה ועשר דקות שלמות שהזום שקט ורק כתבנו, בלי פחד.

כי יש לי אהבה לתהליך ואמונה בתהליך וכשרון ליצור את הרגע שיהדהד אותם למרחקים, לצמצם את כל החלומות ולהגיד לעצמי: זה מה שאני יוצרת היום. זה מספיק. יש לי מספיק. אני מספיקה. אני יודעת שיצירה היא לנצל את הרגע של הכאן ועכשיו, כדי לגלות את השלם שהוא אני.


תִּינוֹק יַלְדִי הַפְּנִימִי נוֹלַד וְהוּא עָטוּף כֻּלוֹ וְעוֹד לֹא נוֹלַד.
בְּלִי צִירִים: הַאִם נוֹלַד אוֹ לֹא? הַאִם יִחְיֶה אוֹ לֹא?
הוּא שָׁבִיר. אֲנִי שְׁבִירָה. עַכְשָׁו חֶמְלָה:
לְהִתְחַסֵּן וְלֹא לְהִתְחַסְפֵּס,
לְגַדֵּל שְׁרִירִים וְלֹא שִׁרְיוֹן.

2 תגובות

  1. איזו משמחת הכתבה הזו בעיתון! מן נקודה כזו של הכרה. כרגיל, כתבת מדוייק, מלא אמת, עם כל החלקים שלה. להצליח לדייק את החלום שלך במילים זה אושר אמיתי. מאחלת מכל הלב שזה יהיה צעד גדול ומשמעותי בדרך להגשמה של החלום הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s