להיפרד מאוגוסט

הבלוג נותן לי פרספקטיבה, טיפה אחר טיפה. איפה אני עכשיו? איפה הייתי קודם? לאן אני הולכת? הוא גם שופר לקריאה שלי למצוא לך כלי לפרספקטיבה משלך, שיראה לך מי את לאורך הדרך.

תמיד אחרי פוסט משמעותי יש נשימה של שקט, ורק בסימני השאלה החזקים אני שוב כותבת. אפשר לקרוא לזה מחסום כתיבה. בעיניי זו הסתגלות. כמו אם שמסתגלת לזהותה החדשה, כמו מחלה כרונית, אני מתרגלת לבלוג שהופך להיות עוצמתי יותר, מאיר יותר. זה לוקח זמן וזה בסדר.

למה הדבר דומה? לאבנים חצץ חול. זרקתי את כל הדברים לצנצנת אחת ובתערובת הזו אין לי מקום, עכשיו הזמן לסדר אותי בחזרה, לשוב בתשובה. הנה עוד שני משלים על הדרך לארגן את החיים בתוך צנצנת, מה נכנס לתוכם ולמה כבר אין מקום. מצאי את ההבדלים:

"תניא של דרבי אליעזר: למה הדבר דומה?לקופה מלאה קישואין ודילועין, אדם נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת.

משל דרבי יהושע: למה הדבר דומה? לעריבה מלאת דבש, נותן לתוכה רימונים ואגוזים והיא מקיאה." (שבת קנג, ב)

עכשיו אני חוזרת אל הבלוג בהבנה שכל דבר בעיתו. כן, לא חידשתי את זה, אבל הרפרוף בפוסטים מהעבר הזהיר לי את אוגוסט של השנה בגוון המדוייק לו. שנה שעברה היתה אחרת, וזו שלפניה, וזו שלפניה, וזו שלפניה וכו'. לא רק הקורונה עושה את ההבדל. גדלתי.

שנה שעברה גדלתי לכל הכיוונים:

יַעַר שֶׁל שֵׁמוֹת שֶׁהָיִיתִי בּוֹ פַּעַם אוֹ אוּלַי רַק בְּסֶרֶט, שִׁיר שֶׁל אֶבְיָתָר (רַחֲמִים מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה וּמִלְּמַטָּה לְמַעְלָה) וַאֲנִי. אֲנִי עוֹצֶרֶת בַּדֶּרֶךְ לַבְּרֵכָה. לְיָדִי מְכוֹנִיּוֹת שׁוֹצְפוֹת. אֲנִי עוֹצֶרֶת בָּרְחוֹב לִלְכֹּד מַחְשָׁבוֹת.

סָבְתָא, סַבָּא וְאִילָן מֵאֲחוֹרַי. מִשְׁפָּחָה שֶׁהִכְחַשְׁתִּי וּמִשְׁפָּחָה שֶׁחִפַּשְׂתִּי – מִי הָאֲבוּדִים הָאֲמִתִּיִּים: פֶּה סָגוּר אוֹ לֵב סָגוּר? כַּמָּה שֶׁאֲנִי בְּכוֹחַ מְנַסָּה לִפְתֹּחַ אֶת שְׁנֵיהֶם, בְּקוֹל גָּדוֹל לִזְעֹק אֶת מִי שֶׁאֲנִי, עוֹצֶרֶת בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב. אִם הָיִיתִי שָׁרָה אוּלַי זֶה לֹא הָיָה נִרְאֶה מוּזָר, אֲפִלּוּ אִם הָיִיתִי רוֹקֶדֶת, מֶרִי פּוֹפִּינְס בְּשָׁמַיִם חַמִּים. אֲנִי דַּוְקָא כּוֹתֶבֶת.

פּוֹעֵל לְצִדִּי בּוֹנֶה לֵב לַכִּכָּר וְהוּא לִבּוֹ שֶׁל שַׁבְּלוּל, מְדֻיָּק כְּלִבּוֹ שֶׁל הָעוֹלָם, מְחֻשָּׁב כִּפְעִימוֹת הַפְּסַנְתֵּר. ואוּלַי כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה גּוֹנֵחַ בְּתוֹכִי, וְהַכֹּל רַק חֲלוֹם, סִפּוּרִי מְחַפֶּשֶׂת לִי בַּיִת. הַדְּבָרִים חוֹזְרִים אֶל עַצְמָם כְּמוֹ שַׁבְּלוּל, כְּמוֹ כִּכָּר, בְּלִי לָדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ. אוּלַי הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל הַיָּם הַנָּמוֹג, שַׁבְּלוּלִים הוֹפְכִים לְאֶבֶן, אֲנָשִׁים יוֹרְדִים אֶל הַבְּרֵכָה בָּרֶכֶב וְרַק צְלִילוֹ שֶׁל הַוֵויז מַרְאֶה לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ.

פַּעַם שָׁאֲלוּ אוֹתִי כָּאן, בַּכִּכָּר הַזֹּאת, אֵיפֹה בֵּית חַבָּד. הֵם סוֹבְבוּ אֶת הַהֶגֶה וְשָׁבוּ עַל עִקְבֵיהֶם וַאֲנִי, עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל, בָּרֶגֶל. כְּשֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בָּרְחוֹבוֹת הַתַּחְתִּיִּים הֵם שׁוּב שְׁאָלוּנִי: אֵיפֹה בֵּית חַבָּד?

אֵיפֹה בֵּית הַכְּנֶסֶת? אֵיפֹה בֵּית אֱלֹהִים? אֲנִי בִּכְלָל מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָם?! הַכֹּל בְּתוֹכִי אוֹ שֶׁאֵין כְּלוּם בְּתוֹכִי וַהֲרֵי לֹא הַכֹּל תָּלוּי בִּי.

דַּי. אֶל הַבְּרֵכָה. מַחְשָׁבוֹת יִטְבְּעוּ בְּתוֹכָהּ בְּעוֹד אֲנִי לוֹמֶדֶת לִשְׂחוֹת.

השנה אני מצפה לאלול:

סִפּוּר הַרְפַּתְקָאוֹת בַּחֲלוֹמִי:
נְסִיכָה בּוֹרַחַת מִבְּשׂוֹרָה,
רוֹכֶבֶת לְהָקִים אֶת מַמְלַכְתִּי,
עֵינַי סְכוּכוֹת אַל הָאֹפֶק הַמַּכְחִיל.

רוּחוֹת שׁוֹרְקוֹת, טְפִיפוֹת סוּסִים,
מְשָׁרְתִים בְּפָמַלְיָה רוֹעֶשֶׁת
וְרַק שְׁלוּלִית שֶׁל בֹּץ בְּצַד הַדֶּרֶךְ
רוֹמֶזֶת שֶׁהַבֹּקֶר בָּא.

הַבֹּקֶר הוּא סִפּוּר אַחֵר:
נְסִיכָה בּוֹרַחַת מִבְּשׂוֹרָה
וְהִיא מְשָׁרֶתֶת לִרְשִׁימָה שֶׁל מְשִׂימוֹת
וְאֵין מַמְלָכָה וְאֵין אֹפֶק.

פִּסּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אַהֲבָה
נִקְטְפוּ וּפֻזְּרוּ אֶל הָרוּחַ,
כְּמוֹ סֻכָּרִיּוֹת שֶׁנֶּאֶכְלוּ אֶתְמוֹל
וְהַיּוֹם נִפְרַץ לָהֶן בֶּכִי.

גַּם לַסִּפּוּר הַזֶּה יֵשׁ קֶצֶב וּמְשִׁיכוֹת:
יָדַיִם קְטַנּוֹת, פִּיּוֹת בּוֹכִים,
סְתָם קִנְאָה, כְּאֵב –
הַגּוּף סוֹגֵר עַל הַלֵּב מִבִּפְנִים.

מִי יַזְרִיק לִי הוֹרְמוֹן גְּדִילָה?
צִיּוּד יֶשְׁנוֹ. מַדְרִיךְ חָסֵר.
יָד מוּשֶׁטֶת, לֵב טוֹפֵף,
וְהָיָה הֶעָקֹב לְדֶּרֶךְ.

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. איפה את השנה? את יודעת למצוא את ההבדלים ולראות במה את שונה ממי שהיית לפני שנה?

4 תגובות

  1. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אחרי פוסט חשוב מגיע שקט. דברים מסתדרים מחדש. כל כך בסיסי, ההסבר הכי בסיסי של פיאז'ה לתהליך הלמידה- משהו לא מסתדר לנו, מערער את היסודות של ההבנה, המגדל נופל ועליו נבנה מגדל חדש, יציב יותר, על יסודות איתנים. לא צריך לחכות שנה שלמה. בין פוסט לפוסט יש שינויים של גדילה

  2. את השנייה שמזכירה לי את פיאז׳ה והתובנות שלו על למידה בשבוע האחרון. אני תמיד חושבת על זה כמו לגו שנבנה נדבך אחר נדבך, אבל אולי נכון יותר לומר שבין נגבר למשנהו יש לנו רגע של מחשבה ונסיון לסדר מחדש את הדברים שלמדנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s