פחות מילים יותר תמונות

סיימתי לערוך את התמונות בבלוג ועכשיו כל פוסט מסודר בשלושה עיגולים, כמו בלוגו, ובפינטרסט יש לוח שנראה לי כמו חלון ראווה. תהליך העריכה לקח לי שנה וחצי בערך ולימד אותי סבלנות מהי.

השלמתי ספרייה חשובה של מילים שכתבתי כבר כמעט חמש שנים. אני מרגישה שאמרתי הכול וכעת נותר רק לקרוא, אולי. לחזור שוב ושוב למילים היקרות שדמעתי.

עונה מתחלפת בתוכי. אני כבר לא כותבת כמעט. פסקאות קצרות להרגלים ארוכים ותו לא. אפילו לשים קישורים נראה לי כמו טרחה גדולה, כאילו כבר חודשים אני כותבת רק מילה אחת ארוכה בנשימה כבדה ואין מה להביט לאחור. בסקרנות תוכלו לחטט ולמצוא מילים שאמרתי וכאילו הֵדן עוד נשמע.

כי אני חוזרת על עצמי, כמו בהילוך איטי, והתהליך איטי הוא. בקשות שהעזתי לבקש בקול רם פוסעות צעד ראשון ונופלות. כִּי נָפַלְתִּי לא מיד קָמְתִּי. אני רק מושיטה זוג ידיים לפנים ומחליטה לחזור צעד לאחור ולפסוע בנחת בשביל הארוך.

כמו אז, תקופות של מחסור במילים מצביעות על מסע בשלג לבן ועל התקדמות. והנה, אני מעיזה לקרקע רעיונות, לנשום עמוק את הזמן שיקח לי להיות זו שאני. להיות האמנית, החוקרת, המדריכה, המרחב שאני. לנהל את עצמי ולחמול על עצמי ולנוע בשטח ההפקר שבין ובתוך הבטן הכואבת. כי עדיף עכשיו מאימתי.

בתחתית הבלוג הוספתי קופסת רעיונות ובה אני שומרת שלושה – רק שלושה – רעיונות שאני רוצה להגשים בבלוג. יותר קל לבחור אחד משלושה מאשר לבחור אחד מג׳ונגל חלומות ששורה אצלי בלב.

האחד: דרךהאמן365

יומן חזותי ליצירות יומיומיות, פרויקט שנתי לאמנות יומית. תמונות עם מילים שעושות איתי דרך ופורצות לי את הדרך. אולי תהיינה פה פחות מילים ויותר תמונות, אבל אני אשאר עם הערכים שאני משננת לעצמי ושאני מאמינה שמהדהדים גם אצלך. אכן?

הרבה שאלות שתמיד עסקתי בהן עולות תוך כדי יצירה. הרבה שאלות שאני שואלת את עצמי על הרשות שאני לוקחת, על הרשות שאני נותנת, על הרשות שאני יוצרת.

וכאן השאלה והתשובה גדלות זו לצד זו, כי הידיים עמלניות הן. אפילו שאלה יותר פשוטה: האם יצירה שלקחתי בה חלק ובתי בת השנה וחצי סיימה – היא יצירה ראויה?

ומצטרפת אליה נטייה טבעית של תיוג ונתינת ציון למעשים: האם היצירה שלי נראית כשל אדם מבוגר? האם היא מספיק טובה?

חלק נוסף מהפלא הוא לראות את הדברים כפי שהם, לראות אותי כפי שאני, לראות בי ראויה לראייה ולראות את היצירה ראויה ליצירה, כפי שהיא, או כפי שאמר לי בן השש וחצי: כמו שהדף אמר לי לעשות אותו.

נתתי לדף לעשות בי כרצונו והדברים התרחקו ממקורם למקומם.

השראה: https://artfulparent.com/how-to-make-a-3d-cardboard-rainbow-sculpture-for-kids/

מה עשיתי כאן? שיחקתי או ציירתי? מה הניע אותי? בגוף היתה תחושת העייפות המייאשת, חסרת האונים, ששכחה שיש מחר, ושהנר עוד דולק ושגם זו לטובה. הראש העביר מחשבות של ביקורת כמו סרט. זה היה משחק תחרותי ביני ובין המחשבות השליליות.

סיימנו בתיקו, אך התמונה שצילמתי נתנה לי פרספקטיבה והזכירה לי כמה יופי נוצר בלי מחשבה. לא הכול תלוי בי.

השראה: https://www.hagitaz.com/teaching-picasso

מה הקשר?

מלכתחילה היצירה עוסקת בקשר שבין התמונה לציור ובי התעוררו כמו תמיד שאלות וספקות: האם הצלחתי לשקף את התמונה בדימוי הצבוע? מה הקשר שבין היצירה למילים שכתבה לי אוהבת אחת ליום הולדתי? האם השלם גדול מסך חלקיו?

ובכל היום הזה, הקטוע השבור, שיש בו רגעים של flow ורגעים שהחיים כמו טטריס שלא מתלבש בשורה, שיש בו רגעים של מתיקות ("כן, אמא, הציור יצא לך בדיוק כמו התמונה!"), רגעים של חוסר אונים ורגעים של מריבה: האם הצלחתי לשקף את הדיסוננס הרוקד פה מרגע לרגע? מה הקשר בין היצירה המצטבעת לבית המתהפך? האם השלם גדול מסך חלקיו?

והאהבה ההיא העמוקה מני ים, הארוכה, המתנשפת, המתעייפת ומתעוררת מחדש בנשיקות וצוללת שוב אל מתחת למים של שגרה – מה איתה: האם הצלחתי לשקף אותה בכל המילים שהלבשתי? מה הקשר בינינו? האם השלם גדול מסך חלקיו?

השראה: https://www.hagitaz.com/calligraphy-book/

היום בתי בת הארבע קיבלה ספר לאצור בו אוצרות: עם כל הגוף, בקפיצות על הספר המתמלא, היא עורמת קרטונים. את כל הלב מוציאה ושמה על הדף, הולכת בלי להביט לאחור.

ואני – סימן השאלה שלי תקוע, בעייפותי. האם אני טובה מספיק? בכל צעד ובכל פינה.

זה מחלחל הלאה: אתה יושב יפה? אוסף יפה? שותק יפה? ישן יפה? מחייך יפה? מדבר יפה? מארח יפה? שמח יפה?

סטופ. אני לוחצת על הרווח ארוך: עם כל הגוף, בחיבוק, בחיבור, אני עורמת בצבעים פרחי-מרקם על הדף. את כל הלב מוציאה ושמה על הדף. מביטה לרגע לאחור ומתפעלת.

השראה: https://www.instagram.com/p/B635g0Zhqpn/

להוסיף רק תיבול. slow down.
לא לתקן עולם – לתקן אותי.
לחזור לדברים הפשוטים והידועים.

השראה:
https://www.instagram.com/p/BtrHY1Ynb8y/?utm_source=ig_web_copy_link

לפעמים למחוק ולהתחיל מחדש זאת אמנות גדולה. להגיד בקול: "אני לא יכולה!" ולהתחיל מחדש לתכנן יום רגוע עבורי ועבורם.

סוף סוף לרוקן את המסגרת מהתמונה השבורה ולחלום – על ימים ארוכים ושמחים ורגועים, על תמונה צבעונית שאני לבד, בלי הידיים המתוקות והפה והלב שלו, לא הייתי מעזה לחלום.

החלום ישנו והיחד – וזה כבר יש מספיק.

לנשום את הלבן בכל מה שמותר לי, ככה כמו שאני רוצה. להגשים חלומות מלפני חמש עשרה שנה, קרעי נייר ברוח. לתת לי את הרשות להתייחס להשראה כהשראה ותו לא.

הנה היא.

השראה: https://mericherry.com/2017/10/16/process-art-rainbow-book/


המשך יבוא 💛

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s