מה זה דרךהאמן365?

זו הדרך שלי לחקור שפה נוספת: שפת היצירה. מה קורה לי כשאני יוצרת? זו הדרך שלי להתאמן – לאפשר לעצמי להישמר. לאפשר לעצמי להימחק. לאפשר לעצמי לפחד. לגעת, כמו בפצע – לאמוד את רמת הכאב, בנושאים של רשות, של יופי, של סיפור.

להמשיך לחקור גם את הכתיבה: איך לכתוב אמיתי כשכותבים הרבה? איך לכתוב אל הלב כשכותבים את הלב בשפע? האם לכתוב מקצועי?

מהם זכויות היוצרים שלי? בימים אלו שכל יום הוא כמו שגרה חדשה ובכלל בחיים לצד בני אדם קטנים, חדשים לבקרים אחרי לילות לבנים, ששגרת אתמול לא מנבאת את שגרת היום שלהם – בימים אלו אני מרגישה שנותר לי הכוח לעשות שימוש חוזר ותו לא. לפתוח צהרים קטנים אל מחוץ לתיבה, לחפש חרכים של אור להציץ מהם. כמה קשה לשמור על תדר פנימי כשאני קשובה אליהם, מביטה בהם כשמש אל הפרח הפורש אליה עליו.

קשה ובכל זאת, ברגע שאני פוסעת על הדרך הזו דברים מסתנכרנים, רצונות מתגשמים והדרך אצה לה כמו על הליכון. פתאום הרצון לתקוע יתדות של ודאות מפריח עלעלים (רק עלעלים, עוד לא פירות) מן האדמה היבשה. והנה יש בי את האומץ להתמקד.

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.

ג׳וליה קמרון מסרטטת בספר שלה 'דרך האמן' דרך מתוחמת של שנים עשר שבועות כדי להתחבר אל אותם מקומות כמוסים של רשות, של יופי ושל סיפור. בפעמים שעשיתי את התהליך שבספר, נבראו בי דברים חדשים ואחרים נרפאו. ובכל זאת, בתקופה האחרונה אני מרגישה רצון לאפשר לעצמי דרכים חדשות, ולא רק 'לפי הספר'.

השראה: https://youtu.be/ARGl0hMKht0

אני יוצרת ביומן חזותי. מה זה? הנה הסבר קצר מתוך הבלוג שופע הרעיונות של חגית אזולאי רוזנס:

"הוא בעצם סוג של הבעה חזותית. Journaling פירושו תיעוד יומני, כתיבת יומן, ו-Art זאת אמנות. אם פעם הייתי כותבת ל"יומני היקר", ומדביקה בו גזירים מ"מעריב לנוער" (מה, אתן לא?!), ב-art journaling אני עדיין עובדת בתוך המסגרת של המחברת, או היומן, אבל ההבעה שלי היא חזותית בעיקרה, ולא מילולית. אני מדביקה, מציירת, מקשקשת, צובעת, גוזרת, והכל נכנס לתוך היומן, ה-Art journal, בפעילות שנקראת art journaling."

גם אני כילדה ציירתי והדבקתי בתוך יומני היקר. השיבה אל צורת התיעוד הזו – פחות מילים ויותר תמונות – היא שיבה אל מקום חמים ומוכר והיא מאפשרת התעסקות בשאלות רגשיות שצפות עם היצירה. איזה אושר זה נותן: קפסולה של מותר שתמיד אפשר לשנות ולתקן בה. קצת כמו בלוג.

(וזה גם קצת מזכיר בולט ג׳ורנל, לפחות בדרך שבה אושרה פחימה-שמש מתארת אותו בסוף הפוסט הזה ואיך שאני חווה אותו.)

לְצד החזותי ישנן מילים. קטעים ממחברות ישנות, רגעים שעולים תוך כדי יצירה, מילים טובות שקיבלתי מתנה ליום הולדתי ועוד. למשל: לפני בערך שנה ראיתי שיטפון בפעם הראשונה בחיי. אחרי כחצי שנה של כתיבת תודות ביומן השבועי (זה עם הפגישות), בחרתי לשמור את הזיכרון הזה ולהודות עליו בדרך אחרת: ביומן החזותי, לצד ציור גשום.

לאחרונה גם הילדים מג׳רנלים. על ספרי ילדים ישנים מספריית הקח-תן, כאלה שלא ייקראו עוד, הם מדביקים וצובעים. זה 'פותח את הראש' ונותן להם מקום ליצור בו ולשמור בו יצירות ישנות. רשות לבחור בה: מה ואיך, כמה ולמה – להיות כמו אמא ולהיות הכי אני שאפשר.

כחוקרת אמיתית אני אוספת נתונים, מוצאת השראות מכל רחבי הרשת. כדי לא לטבוע בהם וכדי לא להיאבד בים הגלובלי של היופי, אני יוצרת לי מפה של האינטרנט.

אני מוצאת אתרים (בעיקר בלוגים) ושומרת אותם בסימניות מתוייקות, כולל בתיקייה 'כבר בחרתי' שבה השראות ליצירות שמוצאות חן בעיניי. אני עוברת בהן אחת אחת ומנסה ליישם בשטח.

שמעי את האמת ממי שאמרהּ. אני משתדלת לא להתייחס לכותרת שמתאימה את היצירה לגיל ובוחרת לפעמים לשאוב השראה אפילו מיצירות המיועדות לגיל שנתיים. אני מעדיפה את גישתה של נונה אורבך, בספרה הנפלא סטודיו טוב דיו:

הקשר בין פעולה, כלי וחומר הם ביטוי לעולמו הפנימי של היוצר, הגרעין הרוחני שלו. יתר על כן, זו גם נקודת המפגש עם הגרעין הרוחני האישי, המהדהד גם את תולדות האמנות על חומריהן הפיזיים. 

פעולה, כלי, חומר וכוונה. וזה מספיק.

3 תגובות

  1. וואו. כמה דברים בפוסט אחד.
    ובניגוד למנהגי, לא שומרת לקריאה נוספת בטרם אגיב, לא חוזרת וגוללת למעלה, אלא פשוט כותבת מה שעל לבי בלי להשתהות איתו:
    שנים רבות הסתובבתי בידיעה פנימית שיש אנשים מילוליים, ויש חזותיים, ואני מהסוג הראשון. כבר שלוש וחצי שנים שאני בודקת עם עצמי את הידיעה הזו ומגלה את שגיאותיה.
    תקופה ארוכה עקבתי אחרי הסבריה של חגית ויום אחד העזתי: נטלתי ספרון מסוג "כך וכך עצות טובות" ששכב על המדף – אף אחד לא יקרא, כי באמת אין צורך, ואף אחד לא יוציא מהבית, כי כאלה אנחנו – והפכתיו ליומן חזותי. לא משהו קבוע, אלא פרצי יצירה. כשסיימתי הנחתי במגרה. נזכרתי בו לאחרונה במסגרת סדר כללי, ועוד תוהה מה לעשות בו. האם עודנו מעניין? את מי? ואולי דווקא זו סיבה להיפרד ולא לשמור?
    והשנה, לראשונה, מדביקה מדי פעם משהו ביומן הפגישות שלי. מעניין כמה זמן זה יחזיק מעמד, ומה אחשוב אחרי.
    תודה, שירה, על מחשבותיך שהביאו אותי לחשוב עליהן

  2. איזה פוסט נפלא.
    הגבתי, אבל משום מה וורדפרס מכיר בי רק כ imabto משום שכך נרשמתי לפני עידן
    ועידנים. אולי זה אלצהיימר של מחשבים?

    בברכה,
    רחל ארליך

  3. את בשבילי השראה למי שהמילים ובתמונות משולבים אצלה יחד ומעשירים זה את זה: בפוסטים שלך וגם בתמונה-וחמש-עשרה-מילים, כמובן.
    אני מרגישה שאצלי שפת התמונות קדומה יותר ושהיא מבטאת דברים פנימיים יותר, אולי תת-מודעים, כך שכשאני מביעה אותה ומביעה איתה – קורים דברים מופלאים.

    תודה שאת קוראת וחושבת. שתינו יודעות שזה לא מובן מאליו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s