לעזור לילד שלי לזרוח

יש רגעים שאני מתבוננת בילד שלי והוא מרוכז במה שהוא עושה באושר כזה, שאני רק מתפללת שלא יכבה בו. ברגעים אחרים ליבי נכמר כשהוא פוגש את המציאות במכה שמשאירה סימנים. לפעמים זו אני שמתנגשת בו, לא בכוונה להזיק, בכאב גדול.

אני משתדלת לחוש אהבה מתוך הפחד, כי שניהם מהדהדים את הרצון שלי להיות שותפה באדם הקטן הזה, לאפשר לו לגדול ולהיות שלם. מהרצון הזה ומהאהבה הזו, שחשובים לי כל כך, עולה השאלה הגדולה: איך אני יכולה לעזור לילד שלי לזרוח?

אין לזה נוסחה ודרך אחת. ובכל זאת, הנה כמה רעיונות. וכדי לפשט את העניין, בחרתי בשם הבדוי שמוליק.

התבוננות

להתבונן בשמוליק ולשקף לו את האור שהוא, כמו עם מראה מול קרני השמש. גם ברגעים שנראה שאין דבר שהוא טוב בו או שהזמן שאנחנו יחד מלא במריבות וויכוחים – ואולי דווקא אז.

אנחנו השמש של שמוליק. באופן טבעי השתיל הרך הזה גדל למקומות שאותם נאיר. בואו נאיר את המקומות הטובים ובאלה שטבעיים לו, שהם 'הוא'.

כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה מְאִירָה, גַּם שָׁמַיִם עוֹטֵי עֲרָפֶל מְפִיקִים אוֹר נָעִים וכשקצת חשוך כדאי למצוא קרן שמש אחת להיתלות בה. להזכיר לעצמי שהוא רוצה להיות טוב. להזכיר לו את הדרכים והמקומות שבהם אני רואה את טובו.

למצוא זמן למחשבה עליו, ממש משבצת ביומן או במין נעץ מטפורי במוח לתלות לנו תזכורת. לזרוק מדי פעם מילה או שתיים שיזכירו לשנינו שהוא חשוב לי. לשאול את עצמי כל הזמן באיזו דרך שמוליק יכול להאיר קצת יותר.

(איזה כיף. בקרוב יפורסם בבלוג ריאיון עם קרין, שהיא מורת הדרך שלי בנושא הזה.)

אהבה

אהבה היא קשר וקשר צריך חוויות טובות כדי לשמור אותו חי. אחד לחמש, זוכרת? איך תדעי מהי חוויה טובה? בדרך כלל היא זו שבה את הכי נהנית: משחקי קופסא, טיול, בישול, ציור, קריאה או וואטאבר. זה בכלל לא משנה. שמוליק מאוד אוהב לנסוע באופניים, אבל אותי זה מתיש? עדיף לבחור לצבוע ביחד, שזה משהו שאני ממש אוהבת והוא סבבה איתו.

בתקופות של ערפל, אני יכולה – לא רק למצוא, אלא גם – לשלוח קרני אור שיעוררו את האהבה עד שתחפץ. דווקא בימים שהוא מתיש אותי במאבקי כוח או בתסכול מייבב, אני יכולה להוסיף לגבולות החשובים קצת פינוק וטיפול מסור. רק כדי להזכיר לי, מתוך עשייה, כמה שאני אוהבת אותו. וברור. אני מתה על שמוליק.

נפרדוּת

לצד הקשר החזק איתו, חשוב לתת לשמוליק את האפשרות לגדול ולהתרחק מאתנו, להיות אדם עצמאי. לוותר על כרטיס הביקור שהוא – לנתק את הקשר שבין הערך העצמי שלי למעשים שלו או למילים שלו.

הבחירות שלו – הן שלו. הרגשות שלו – הן שלו, גם כשהוא כואב, כועס או מתוסכל. כך אאפשר לו לחוש את כל מנעד הרגשות ולהוביל את עצמו ממקום פנימי וקשוב יותר.

סקרנות

להיות סקרנית מיהו שמוליק, כי סקרנות היא המרחב שמאפשר לדברים לקרות, להתפתח ולהשתנות. כשאני מצליחה לפתח סקרנות כלפי הגדילה של הילד שלי, גם הפחדים מאבדים את כוחם ואנחנו נזקקים פחות לתבניות.

אחת מהיכולות החשובות להגשמת חלומות היא זהות מגובשת ומורכבת. גם אני גם אני: אמא ואישה ובעלת עסק ואמנית ובת ואישה וחולמת ועוד ועוד. כשאחת מהזהויות שלי נשחקת, יש לי אחרות להישען עליהן.

לילדים אין את הפרספקטיבה והיכולת לתפוס את הזהות המתגבשת עדיין שלהם, ולכן הדימוי שלהם תלוי, כמו שאמרנו בהתחלה, בנו.

זו הסיבה שחשוב כל כך שנביט עליהם בלי להחליט שהם איקס וואי זד. הם יכולים להיות גם וגם. הם יכולים להחליף את דעתם מיום ליום ומרגע לרגע. כמה מרחב זה מאפשר.

(או מבצע, שמאפשר להם לגלות את מי שהם עדיין לא ורק גדלים להיות, שמאפשר להם להתרגל להיות מי שהם רוצים להיות.)

אומץ

כדי לגדול, שמוליק צריך ליפול לא פעם – מטפורית ופיזית. ירד לו קצת דם, אבל לא נורא. כי אם הוא לא יפול, הוא לא יגדל. אומץ נותן אפשרות לפחד, אבל בלי שהפחד יוביל אותי או יחסום לי ולשמוליק נתיבים לצמיחה.

וכאן גם אני חייבת לנוע, כאן אני חייבת לגדול, להאמין שבתנועה כשלעצמה יש מרפא ושישנה סינכרוניות והשגחה בעולם. לשים לחמי על המים הזורמים. כי אם הפחד ינהל אותי, גם שמוליק ילמד מבין השורות לעצור בתמרורים, ולא רק להאט. גם אני חייבת להיות אמיצה ופגיעה.

לדוגמא: אותי מפחיד לבזבז זמן. זה המשאב שאי אפשר להחזיר. זמן הוא החיים. כדי להמשיך לנסוע ולא להשתתק, אני משננת לעצמי שוב ושוב: יש לנו צ׳ק פתוח, יש לנו מספיק זמן לטעויות, להתבוננות ולחקר.

השראה: https://dangries.com/rectangleworld/PaperSnowflake/
מתוך הבלוג: https://www.artisbasic.com/2020/12/online-mandala-maker-and-snowflake-maker-good-for-distance-learning.html

משמעות

בתוך היום יום השוחק אני יכולה להיזכר במשמעות שבגללה בחרתי להיות אמא. זה יכול לעשות את כל ההבדל בין הורות מיטיבה והורות שחוקה. להביט בשמוליק ולזכור שכל הפחדים והכעסים וההצפות הרגשיות באים כי הוא חשוב ואהוב ויקר לי. ואחרי הכול זה המרכז ולשם אנחנו מכוונים.

בימים שהמיכל שלי מרוקן אני לא מצליחה להביט רחוק או פנימה ולראות את כל זה. כל ההצפה הרגשית תצא בחוליות החלשות שלי, ובימים ששמוליק ואני לא דוברים את אותה השפה היא עלולה להיות בינינו. חשוב להשקיע זמן בשביל להתמלא באנרגיה, לקבל השראה ולנוח. חשוב להשקיע זמן בתרגום בין השפות של שנינו.

קודם כל את, כמו שאומרת חני סער.

תפילה

אני לא מחפשת משהו שיתקן אותי או את שמוליק, רק לתמוך בנשמות שגדלות כאן. כן, גם זו שלי.

לך לאומן שעשאני. להושיט ידיים אל השמיים ולזכור כמה קצרות הן, לבקש שהשותף השלישי יתן את חלקו: קַיֵּם אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ. אמן

4 תגובות

  1. תודה רבה, שירה יקרה!
    מ ק ס י ם!!
    בהצלחה ובהנאה ובהרבה אמונה וכח במסע המופלא הזה!
    ולהתראות בקרוב ממש…

  2. מרגש להיות חלק מרשומה כזו, מרשימה כזו. לעזור להם לזרוח. אני תמיד אוהבת את בחירת המילים שלך, ששונה כל כך משלי ו(גם)בזכות זה מאירה את אותם הנושאים מזוויות אחרות. לפעמים נדמה שכל הרשימה הזו היא אחד שלם, שמתחבא בשאיפה למבט ההורי המושלם, השלם. השבוע שמעתי הרצאה (של נונה אורבך) על חווית הרשות, והיא כל כך מהדהדת כאן במילים שלך.

    1. כן, נונה אורבך נתנה לי מילים לתחושה הורית שתמיד רציתי לתת. היא לא מושלמת, לדעתי, אלא משתלמת ושלמה וכוללת בתוכה את הגרעיון הרוחני של כל אחת ואחת מאתנו שנותן לנו את המקומות החסרים שלנו וגם מילים שונות להביע אותו החוצה
      💛

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s