זה מרגיש לי כמו

הודעה מתפרצת: הנה, כבר יותר מחמש שנים שאני כותבת כאן. כל כך התרגלתי שצחקתי מהרעיון לחגוג בלוגולדת. והנה, בדיוק בזמן, קיבלתי הודעה משמחת מיונית צוק, הבלוגריסטית, שדף הבלוג מוכן והוא מוצג בחממת הבלוגים שלה. איך שדברים מתחברים, איך שפרפרים בבטן.

https://www.blogeristit.com/hubbloggers/stonesgravelsand/

זה מרגיש לי כמו:

ענן של תקווה

אני מחפשת תקווה. אנושיות משותפת, התחושה שיש מי שדומה לי, שחש רגשות דומים לי או שחושש מאותם דברים, מספקת לי אותה.

אני רוצה להיות כמו ענן, שהוא נראה למרחקים ומעודד את המצפים לגשם. אני רוצה להיות תקווה הולכת ומתרחבת. לפעמים זה כואב, ובכל זאת.

אם את כאן, קוראת בבלוג הזה – סימן שאת, כמוני, אימא מרגישה שרוצה להיות מודעת פנימה, שמבקשת לך רשות, מחפשת לך מקום.

השראה: https://betzeva.com/והיתה-הקשת-בענן/

גשם של מתנות

כל אחת מאתנו זקוקה למתנה אחרת, לתקווה במקומות אחרים. אני כמהה למפגש שבו אפשר לשתף באותם מקומות פגיעים ולגלות מתנות שבין מה שיש לי ומה שחסר לך או להיפך. במפגש טמונה ההזדמנות להעניק לכל אחת את החיוך שהיא זקוקה לו.

גם הבלוג הזה הוא מעין חיוך אליך. בתקווה שאוכל לתת לך בו את המתנה שאת זקוקה לה, את התקווה שאת זקוקה לה. את אהובה. את ראויה. את מספיקה. באינספור מילים שונות בשפה שאני אוהבת.

השפה המרגישה

שפה שמחברת בין מילים לתמונות, ומציגה רגשות ודימויים. אני קוראת לזה 'שפת אם', כי זו הדרך שבה אני חושבת על דברים באופן אינטואיטיבי.

דוגמאות:

גיליתי שזו השפה של התמקדות ואני סקרנית ללמוד על הגישה הזו עוד. כל מפגש שלי איתה גורם ללב שלי לקפוץ בהקלה ולהבהב בהתרגשות ולראש שלי להבין דברים חדשים דרך הגוף. זה פלא.

השפה הזו נותנת מקום לילדה שבתוכי, מאפשרת לי לתת מקום לדמיון ולתהליכי יצירה במציאות ולהם יש כוח מרפא, ולכן לכולנו כדאי ללמוד לדבר אותה ביותר ויותר סיטואציות ועם יותר ויותר אנשים. להאיר אותה עוד בעולם.

השראה: https://www.pinterest.com/pin/699183910886502805/

יש לי אוסף של זה

כמו שיבולים בשדה הנאספות לאלומות, אני אוספת סביבי קולות בשפה הזו: אנשים, ספרים, חוויה, עשייה. זה דורש ממני עבודה של ליקוט, ויסות וסינון, כי הקשב שלי חזק וחשובים לי הפרטים הקטנים.

כל תקופה בחיים שלי מושפעת מגודל האוסף הזה. כשאין לי מה שיהדהד סביבי בשפה שלי, אני מרגישה שהקול שלי נאלם. בתקופות של שפע אני עטופה בקולות שנותנים לי את האומץ להשמיע את קולי. האוסף הזה הוא הדרך שלי ליצור לי שפע.

בימים אלו, שני יהלומים באוסף שלי קשורים להתמקדות. אז אם את מחפשת שפע, הנה שתי המלצות. רוני רוזנס היא תומכת נהיגה בגישה זו. לילך תפילין הוציאה ספר מעולה של אומץ, יצירה ומשחק: להעז. לצייר. שמשלב תרגול התמקדות. בזכותן ניסחתי את המחשבות שלי בפוסט הזה וגם העזתי לפרסם אותו, למרות שהוא כאילו 'רק החלומות שלי'.

וזה לא רק זה.

להיות בית מאיר

כמו משחקיה, שהיא בית משחק לילדים, אז מפגשִיה, שהיא מרחב שמאפשר לאימהות מפגש ומקום לדבר בו את השפה המרגישה. אני מדמיינת בית פלסטיק צבעוני שרק מתחפש לקירות רגילים של סלון ואין בו מקום לכובד האחריות על החיים.

לארח חברות שלי ולפתוח את הלב לחברות חדשות, כי חברוּת זה ערך שחשוב לי. בחיי היום יום העסוקים של אמא אנחנו נפגשות מעט מאוד, וכמעט ולא נפגשות עם כל הלב והנשמה – מה שלא יכול לקרות בגן השעשועים, עם ילדים שדורשים את תשומת ליבם.

אני הכי רוצה שזה יהיה מפגש ועוד מפגש ועוד מפגש, כדי שאוכל להעמיק את הקשר פנימה ולרוחב. להפוך כל חברוּת לקצת יותר קרובה ואמיתית. ובכל זאת, תפסת מרובה לא תפסת, אז גם מפגש חד פעמי יכול לפזר גרגרי זהב טהור ולהיות מלא ערך.

כשאני כותבת את זה אני נזכרת בכל מיני נסיונות שעשיתי לאורך השנים. הם כאבו לי, כי היו בהם זיופים, אבל הם לימדו אותי על המפגש שאני רוצה שיהיה.

אני רוצה שיהיה:

על השולחן יהיה כיבוד. כזה שאני אוהבת וקל לי להכין. במבצע שעשיתי לעצמי פעם, קראתי לזה #מרק_סלט_או_פינוק_בריא, אבל גם בצקים, חלבונים ופחמימות אחרות נחמדים ביותר. כי כמו שנאוה תמיד אמרה: אוכל זה הדבר שאימהות לא יצאו בלעדיו מהבית, ובצדק. סוף סוף לאכול בשקט אוכל שמישהו אחר הכין.

ונעשה ביחד עוד משהו כיף אחד, ורק אחד, כדי שנוכל למצות אותו עד הסוף:

אני אוהבת לקרוא לבד ולהקריא לאחרים. ספר קריאה או ספר שמלמד אותנו על עצמנו. אני אוהבת את הסיפור המתנגן בקול, מאפשר לאינטוניציה ולרגש להישמע דרכו. אני אוהבת את השיחה הספונטנית, האסוציאטיבית, העולה בין השורות. תכל'ס, גם איורים טובים זה בונוס. הלוואי שספרי מבוגרים לא יתביישו להיות מאויירים. אני אוהבת להסביר מחשבות שלי, בינתיים כאן בבלוג, אבל אולי יום אחד אתפוס גם אומץ פשוט לספר אותם.

אני אוהבת לדמיין ולשחק. אני מאמינה שרכיב הדמיון מאפשר לנו להיות לרגע מישהו אחר ולבנות בתוכנו משהו מאותו מישהו. באופן בסיסי, משחקי דמיון, כמו אבא ואמא הקלאסי, מאפשרים התבוננות כזו. אבל גם במשחקי קופסא יש את החלק שמאפשר לנו לרגע להיות מישהו אחר. להיות איש עסקים במונופול, נהג במכונית מירוץ ברייס, מדינאי בקטאן, מצביא בסיכון ועוד. וגם במשחקי אימון יש מימד שמאפשר לי להתרחק ממי שאני כאן ועכשיו, בשאלות שאני שואלת את עצמי על מי שאני ומי שהייתי יכול להיות.

אני אוהבת ליצור ולתמוך ביצירה. עפרונות, פסטל ופנדה; צבעי מים וגואש; קולאז׳ ואסמבלז׳; חימר וחומרי כיור אחרים; חוטים שקושרים סביב עצמם וסביב חומרים אחרים; יצירות שראיתי להן הדרכה מסודרת או לזרום עם החומר והלב; יצירות שנועדו ללמוד את הטכניקה וכאלה משתוללות וגדלות; יצירות קצרות או כאלה שמתמשכות חודשים (גם הבלוג הוא כזה, תכלס); יצירות אישיות ומשותפות; ועוד ועוד – להפריח דימויים בחומר.

אני אוהבת לשבת רגל על רגל ולא לעשות כלום. לבהות, לחשוב, לתת לדברים סביבי לקרות, לפטפט, לשתות מרק, לקפל כביסה, לשמוע מוזיקה, לקרוא תורות שנעשו תפילות, מה עם כתיבה באמת וזה. לכמה זמן לשחרר את האחיזה בזמן ואת האחריות.

השראה: https://oritgidali.wordpress.com/2015/09/06/פרויקט-ההתלהבות-אוצרות-ראשונים/

להביט בזמן המתמשך

להיות יחד במקום החשוף שבו אין לזמן תפיסה, במנהרת הפחד, כמו ברגעים שלפני שתינוק נרדם. להיות במרחב של שפע זמן, לסדר נשימה, מתוך רשות שאני נותנת לעצמי ובאמונה שבְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי. לקרוא לתודעה להיות במצב 'אמא עסוקה', שרק בשעת צרה דחופה אחזור למחשבות העמוסות, ובינתיים אני יכולה לנכוח במעשיי.

כשעושים את זה יחד זה מעט עדין יותר, כמו מעגל של אמון. אנחנו עוצרות את השעון זו עבור זו, אוחזות את האחריות שלא תמשיך לתקתק ונותנות את הרגע הזה לנשימה. אם אני מרכז המעגל, האחריות לכל הרוגע הזה היא עלי. אני קוראת לך: קחי לך רגע.

המעגל מאפשר להרפות, להתרחב במעגלותו, כמו נשימות. מתערסלת, נעה בתוכו ושוכחת מהתנועה הקווית שיש לה לאין להגיע. אפשר לעזוב הכול ושום דבר לא יפול.

כן, אפשר.

תמיד הייתי זאת שלא-יודעת: לקפוץ בחבל, לנסוע באופניים, לשחות, לנהוג. קיררתי את האמבטיה הרותחת ולימדתי את עצמי לקפוץ בחבל. מאז, בכל פעם שאני קופצת בחבל, אני נזכרת כמה אפשר יש בעולם הזה, גדל ומתרחב.

אנחנו צריכות לעשות רק כפי היכולת. כמו שניסחה איטל כהן, ואני נטלתי לעצמי מעט חירות לשחק במילים: כולנו עם קירות ודרך, ללמוד ולהיות איך להתגשם.

6 תגובות

  1. וואו! חמש שנים. זה מסע ארוך. זו מערכת יחסים. זו התמדה מעוררת הערצה. ברכות על החממה.
    פוסט מרגש ומלא תקווה במיוחד. ועם כל החלומות והשאיפה להפגש שעוד תתגשם יום אחד, חזרתי שוב ושוב לאוסף. אוסף הקולות המהדהדים, והדהוד שלו על תחושת הנראות שלי בחיים. זו תובנה מזוקקת, כזו שללא ספק נאספת להדהודים של עצמי. הלוואי שתכתבי עליו עוד, על האוסף הזה, מה יש בו ואיך הוא מתלקט ומה הוא עושה.

    1. כמו בכל תגובה שלך, את תמיד נוגעת בנקודה שהלב שלי בה.
      את חלק מהאוסף שלי, לגמרי!

      ואולי אנסה לעשות פרוייקט ארכיון באיזה דרך, או לפחות הצצות לארכיון

  2. הי שירה,

    אני לא זוכרת כבר ממתי אנחנו "מכירות" ומהיכן – זוכרת שהגבת פעם אחת לפוסט שלי בבלוג, ואת השם שלך גם בקבוצות שונות בפייסבוק. בכל אופן, קראתי את הפוסט האחרון שלך בבלוג ונהניתי לקרוא, על המחשבות, הכמיהות. התרגשתי לגלות המון דברים משותפים: – הבלוג שלך הצטרך לחממת הבלוגים של יונית לאחרונה. גם שלי 🙂 – גם את בענייני התמקדות – גם אני… לא ידעתי – הזכרת את לילך תפילין והספר המופלא שלה – לילך היקרה היתה גננת בגן של הבת שלי, ושתינו כל כך נהנינו לקבל ולקרוא את הספר של לילך לפני חודש. – אבל הכי התרגשתי שהזכרת את רוני רוזנס – כל כך שמחתי שהחליטה ללמוד התמקדות, ולא שיערתי לאן תגיע עם זה. היא גיסתי האהובה. אשת אחי.

    אז ככה זה, כשאני מתרגשת מכאלה חיבורים, אני בדרך כלל כותבת בחזרה 🙂

    שבוע טוב אורית Orit Parnafes, PhD orit@parnafes.org http://www.learningimplicit.org

    1. בסוף הכול זה אנשים ⁦☺️⁩ אני לומדת ממך בבלוג (מגניב שאת גיסתה של רוני, מעכשיו אחפש הקשרים) – אז תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s