אני לומדת אותי דרכם – ריאיון עם קרין בוכשטב

קרין בוכשטב היא קלינאית תקשורת במקצועה שעזבה את העבודה ואת הבית בהרי ירושלים ועברה לקיבוץ בצפון כדי לגדל את יעלה ואמיתי, ילדיה, בחינוך ביתי ומעודד למידה. זה סיפור המסגרת לבלוג שלה, שעוסק בלמידה, ומכיל שאלות, מחשבות, עצות וכיווני מחשבה שחיים מתבוננים מייצרים.

קרין היא אחת מהבלוגריות האמיצות שאני מכירה: היא לומדת וממשיכה ללמוד והרי "אין הביישן למד". היא כותבת כבר שנים, ומי כמוני יודעת כמה אומץ זה דורש. היא מעזה לשנות דברים, לנסות דברים חדשים ולחקור דברים בדרך שעוד לא ניסו.

והיא העזה לענות לשאלותיי. שאלות על בלוגינג וכתיבה, שאלות על מי שהיא ועל השינויים שעשתה לאורך הדרך, שאלות על התבוננות בהורות (כבר סיפרתי שהיא המורה שלי בנושא הזה), שאלות על רגעי משבר ושאלות על אמון. שאלות לא קלות, יש לומר בכנות, ואני מעריכה מאוד את האומץ שלה.

ולא רק המילים. ביקשתי מקרין שהיא עצמה תבחר תמונות לפוסט הזה מתמונות שהיא צילמה ומהבלוגים שלה – תמונות שמבטאות יצירתיות בעיניה. והנה הן כאן, התמונות של קרין והמילים שלה, הופכות את המילים לסיפור שלם. נעים להכיר.

כבר שנים אני קוראת אותך: בבלוג 'לג׳ירף יש צוואר ארוך' בתפוז, בבלוג העצמאי באותו שם וב'למידולוגיה'.

באיזו דרך הכתיבה השפיעה עליך ועל האדם שאת היום? את ממליצה על כתיבת בלוג? מה לדעתך העצה החשובה ביותר למי שמתלבטת בנושא או לכותבת טרייה?

אני כותבת בלוגים, עם הפסקות, כבר בערך 12 שנים. לאורך כל הדרך, היה לי ברור שהכתיבה והבלוג הם קודם כל בשבילי. מן שלב קדימה מה"יומני היקר" שכתבתי מאז שאני זוכרת את עצמי, ועדיין כותבת. האפשרות לקהל סיקרנה אותי, אבל גם הפחידה ועדיין מפחידה אותי, עד היום.

בשנים האחרונות הכתיבה בבלוג תפסה מקום מרכזי יותר ויותר בתהליך הלמידה שלי. הבלוג משמש לי מקום כדי לתעד את תהליכי הלמידה שלי, לתמלל אותם ולסכם אותם, לסגור מעגל. למדתי שתהליך למידה הוא פנימי לחלוטין, אבל כדי לסגור אותו, כדי להפנים אותו עד הסוף ולהפוך אותו לחלק שנשאר איתי הלאה, הוא זקוק לתוצר חיצוני, למפגש עם עין זרה, לשיחה עם אזניים ופיות זרים.

בחג הבלוגים האחרון כתבתי רשומה שלמה בבלוג על התפקיד של הבלוג בתהליך הלמידה שלי. בהרבה מאוד מובנים, אני חושבת שהבלוג הפך אותי לחכמה יותר. הצורך, האילוץ החיצוני שיצרתי לי, שדורש ממני לתת מילים לתהליכים ולפעולות שאני עושה בתוך השגרה, בתוך הבית שלנו, בתוך החיים, בצורה כמעט אוטומטית, הפך למשנה סדורה, לפילוסופיית חיים שאני שואפת אליה ומנסה גם, כך או אחרת, להעביר הלאה ולהרחיב מעבר לגבולות עולמי הצר.

בנוסף, הכתיבה הביאה לחיי נשים (בעיקר נשים) מדהימות, מרתקות, שותפות למסע. חלקן באמת מלוות אותי כבר שנים ארוכות, חלקן מצטרפות בדרך, חלקן עוזבות. הרבה מהן הפכו לחברות גם מחוץ למסך, אחרות לחברות בלב ובנפש גם אם זה רק דרך המסך. היום, כשאני כותבת, אני מנהלת את הדיאלוג עם אותן קוראות-חברות בראש, והוא הפך לחלק מתהליך הכתיבה שלי.

בעיניי בלוג הוא מדיה נפלאה. הוא "חדר משלך" עם קבלת קהל, הוא מוזיאון שאת האוצרת שלו, הוא מסגרת לרעיונות, למחשבות, ליצירות ולזכרונות. אני כנראה לא האדם הנכון לעצות "שיווקיות" לבלוג, אבל כן יכולה אולי לתרום בנושא ההתמדה: מה שגורם לי להמשיך כבר כל כך הרבה זמן הוא העובדה שאני כותבת בשבילי. בכל פעם שניסיתי לכתוב לפי המלצות מבחוץ, לפי מה שחשבתי ש"קהל היעד שלי מחפשות" או לפי איזו נוסחה להגדלת כמות העוקבים, נכנסתי לתרדמת כתיבה שנמשכה חודשים רבים. אז הפסקתי לנסות לכוון החוצה, ואני מאוהבת בבלוג שלי כמו בדייט ראשון, רוב הזמן. נכון, זה לא שיווקי, והבלוג שלי הוא לא שיווקי ולא גדל. הוא נשאר די עקבי בכמות העוקבות שלו לאורך כל הדרך שלי. לי זה מתאים.

למרות שעוד לא נפגשנו פנים אל פנים, אני מרגישה שאני מכירה אותך כבר. הכתיבה שלך התפתחה לאורך שנות הכתיבה וגם את.

איך היית מתארת את השינויים שעברו עליך? את יכולה לשים את האצבע על הדברים שנותרו יציבים ואולי אפילו התבהרו – מי שאת תמיד (מה שהוא אולי הגרעין הרוחני שלך)?

השינוי שעברתי לאורך שנות הכתיבה האלו הוא… עצום. אני חושבת שאפשר לתמצת את השינוי כולו בזה שהפכתי לאמא. התחלתי לכתוב בלוג כמעט 3 שנים לפני לידת ביתי הבכורה (חודש וחצי אחרי החתונה).

זה לא היה שינוי מיידי, אבל לאורך השנים האלו, בהדרגה, אני הופכת הרבה פחות תבניתית, מסודרת, מתוכננת ומחושבת, הרבה פחות מכוונת תוצר. למדתי לתת כבוד ומקום לתהליכים, לסימני שאלה, לסקרנות ובעיקר להתבוננות בפלא הזה שהוא העולם. אין ספק שמה שהניע את השינוי הזה היה הילדים שלי, והבלוג ליווה אותו לאורך כל הדרך.

הבלוג הראשון שלי שימש כאוסף יצירות הסקראפ שלי: מינימליסטיות, מדוייקות, קווים ישרים, צבעים מתאימים. הבלוג השני שלי ליווה את המעבר שלנו לחינוך הביתי, והיה מלא רעיונות והצעות לפעילויות ובעיקר להפעלות. הבלוג ההוא התפתח והפך למה שהוא היום, הבלוג של "למידולוגיה", שבליבו עומד הרעיון של למידה חופשית, של חיים שהם למידה.

היצירתיות הייתה ונשארה חלק גדול מאוד ממי וממה שאני. החיבור הזה בין הצורך לעשות עם הידיים לבין הצורך העז לא פחות לנתח את העשייה ואת התהליכים שמובילים אותה, הם בעיניי חלק מהותי מהגרעין הרוחני שלי. אולי החתירה למשמעות?

בכל מקרה, סקרנות לגבי תהליכים, ובעיקר תהליכי יצירה וחשיבה, מלווה את הבלוגים שלי מאז ולתמיד. התעסקות חוזרת בתבניות, בפרשנות של תבניות, בהתאמה אישית.

את כותבת לא מעט על התבוננות ועל חינוך ולמידה מתוך התבוננות. מהי התבוננות בעיניך? מה הביא אותך לעסוק בנושא ולמה הוא חשוב כל כך?

לפעמים נראה לי שהתבוננות דורשת שינוי רציני באורחות החיים, כדי שאוכל להתפנות אליה. האם זה אכן כך? האם יש צעדים קטנים שאני יכולה לעשות כדי שההורות שלי תהיה מתבוננת יותר?

התבוננות בעיניי היא היכולת להסתכל מהצד, בהקשבה מלאה ובתשומת לב מלאה. כזו שמצליחה לשים בצד את המחשבות, את השיפוט, את הדעות, את העצות ואת הרעיונות שלנו, ונוכחת ב-100% בכאן ובעכשיו.

התבוננות היא הדרך הכי טובה שיש ללמוד על הילדים שלנו, ובעיניי היא הכלי הכי משמעותי שיש בארגז הכלים שלנו כדי להפוך להורים טובים יותר לילדים הספציפיים שלנו, ולא לאיזה רעיון כללי של "ילדים".

בשנים הראשונות של ההורות חיפשתי המון המון תשובות בחוץ, קראתי המון ספרים על הורות, חיפשתי מנטוריות ומדריכות והפעלתי אותם המון, עם המון פירוטכניקות ורעיונות נהדרים באמת. ובכל זאת, היה בבית שלנו הרבה מאוד תיסכול ואווירה של חוסר נחת וחוסר התאמה.

לאט לאט למדתי לפנות להם יותר מקום: פחות ופחות להפעיל ולהתערב בפעולות שלהם, יותר ויותר לתת להם להיות ולשבת בצד, להקשיב, להתבונן, לצלם, לתת להם להוביל אותי. זה עבד כמו קסם. זה גם איפשר לי הרבה יותר שקט וחופש.

התפניתי להתבוננות באופן טבעי – לא הפעלתי אותם, לא הייתי צריכה לארגן פעילויות ולסדר חומרים, לא הייתי צריכה לשבת ולהוביל אותם אל התוצר שתכננתי מראש, אל נקודת היעד – ופתאום היה לי יותר זמן פשוט לראות אותם.

הפעולות שלי הפכו הרבה יותר קטנות, אבל הרבה יותר משמעותיות ומדוייקות (קצת כמו פילאטיס). אם פעם הייתי משקיעה חצי שעה בערב בהכנת מגש פעילות מדוייק, למדתי להוציא בשלוש דקות ספר מהמדף ולהניח אותו על השולחן, או להחליף מקום של משחק אחד על המדף, בצורה שסיפקה את הצורך שלהם במדויק.

אני חושבת שזה לא דורש פינוי זמן, אבל כן דורש שינוי במיקוד תשומת הלב, ובהתחלה גם הרבה איפוק. ברגעים הבודדים שהילדים שלנו עסוקים בעצמם, שהם נכנסים למצב הזה של "זרימה", עם עצמם, אחד עם השני או עם גורם שלישי – לא להתערב. לא להציע רעיונות. לא להגיד להם כמה יפה הם משחקים. לא לקרוא להם לארוחת ערב. פשוט פשוט להתבונן.

כשכמה אירועים, כמה תמונות כאלו, מצטברות אצלנו בראש, אפשר להתחיל ללמוד מהן: מה משותף לאירועים האלו? איזה צורך בוער בהם עכשיו ונענה בכל אחד מהמצבים השונים אבל הדומים האלו.

כשיש כמה ילדים קטנים זה מאתגר יותר, כי כשאחד מהם במצב הזה, האחרים דורשים מקסימום תפעול ותשומת לב, וההפך. מה שעזר לי בשלב הזה, כשהילדים שלי היו קטנים יותר (וגם אז הם היו רק שניים, זה קל יותר), היה לא לצפות למושלם. לא לחכות לרגעים האלו שאני אוכל להתבונן תוך כדי הרמת רגליים עם כוס קפה רותחת בידיים. להתבונן בין לבין. מה הם עושים כשאני מכינה להם אוכל? אין להם ברירה, הם חייבים להיות עסוקים במשהו. כשאנחנו חייבים לצאת מהבית, איכשהו הם תמיד הכי עסוקים. מה זה הדבר הזה שמעסיק אותם אז?

אני לא מצפה לרבע שעה שקטה של התבוננות והזדמנות לכתוב לעצמי הערות במחברת. אני מסתפקת ברבע דקה של הצצה, במקרה הטוב בעצירה קטנטנה לטובת צילום בפלאפון. כשהיה לי רגע שקט, תוך כדי הרדמות, רגע לפני השינה, עברתי על התמונות שצילמתי היום וחיפשתי, אצל כל אחד מהם, את החוט המקשר בין הדברים שהעסיקו אותם. לאט לאט הדברים האלו הצטברו לתשובות ממשיות ומדוייקות יותר ויותר, ואני הפכתי למיומנת יותר ויותר.

בדרך ארוכה כזו יש בוודאי גם רגעי משבר. מהם רגעי המשבר שלך: ככותבת? כאמא? כאדם? איך את מתמודדת ברגעים האלו? ההתבוננות מסייעת לך?

אוהו. יש הרבה הרבה רגעי משבר. בכל אחד מהכובעים שלי. רגעים של חוסר אנרגיות, של חוסר סבלנות, של חוסר בטחון עצמי וחוסר ערך. מחסומי כתיבה, עודף רעיונות שלא מצליחים להצטבר לכדי מילים, צעקות שלא במקומן, תגובות אוטומטיות שאני מנסה להכחיד ומרימות את הראש בכל פעם, חיפוש עצמי אינסופי, צרכים שלא מקבלים מענה- בשקט, בביטוי עצמי, במשמעות.

אני חושבת שהשיעור הכי גדול שלמדתי מרגעי המשבר האלו בשנים האחרונות, בזכות ההתבוננות והמודעות הפנימית ההולכת ומתפתחת, הוא המודעות למחזוריות. אני לומדת יותר ויותר להכיר את המעגל החודשי שלי ואת ההשפעה הבלתי נתפסת שלו על המצב שלי (הפיזי והנפשי), על מאזן האנרגיות שלי (לא זה הרוחני, הגשמי לחלוטין), על הצרכים שמקבלים את קדמת הבמה. זה עוזר לי להתכונן אליהם, ובעיקר עוזר לי לזכור שבמעגל כמו במעגל: גם זה יעבור. הרבה מהתובנות האלו הגיעו בעזרת השימוש שלי ביומן השנתי ככלי למידה והתבוננות, עבורי זה היה משנה חיים ממש.

מעניין, תוך כדי הכתיבה, אני מבינה עד כמה ההתבוננות היא חלק מהגרעין הרוחני שלי, ונדמה לי שהשאלות שלך קצת כיוונו אותי לכיוון הזה… היא בהחלט כלי מרכזי בהתמודדות שלי.

היום, כשההתבוננות היא באמת הטבע השני – ונדמה לי שלפעמים הראשון – שלי, כל רגע של משבר כזה הוא תמיד שיעור עם לקחים בצידו. אני מזהה את נקודות התורפה, אני מזהה את הכלים שעזרו לי לצאת מזה, אני מזהה את תנאי הרקע שמחלישים אותי. אני בסוג של מסע חיפוש תמידי כדי לדייק את החיים ואת השגרה שלי יותר ויותר , בשביל לשפר את המאזן: פחות משברים ויותר רגעים שלווים, מסופקים ומאושרים.

גם אמון ומרחב מאפשר הם בעיניך אבני יסוד קריטיות בלמידה. איך בונים אותם עבור הילדים שלנו? ועבור עצמנו? יש קשר בין האמון שלי בעצמי והמרחב שאני מאפשרת לעצמי ובין אלו שאני מעניקה לילדיי?

וואו. זו שאלה גדולה. אולי ה-שאלה שאני מנסה לענות עליה, שוב ושוב ושוב, מעוד זווית, מעוד כיוון, דרך עוד סיפור ועוד דוגמה. עוד לא מצאתי תשובה שהיא קצרה, חד משמעית ופשוטה.

אני חושבת שחלק חשוב מתחילת התהליך הזה הוא ענווה. ההבנה הפשוטה שבאמת ובתמים, העובדה שאני מבוגרת לא אומרת בהכרח שאני יודעת יותר טוב מהילדים עליהם. יותר מזה: שאף אחד לא יודע יותר טוב על מישהו מהמישהו עצמו. זה נכון גם לגבי עצמי, גם לגבי הילדים שלי, גם לגבי אנשים אחרים.

זה עוזר להוריד את רמות השיפוטיות בחיים, את רמות ה"לא נעים לי" בחיים וגם – ליצור מרחב כזה, שמאפשר. כי אם אני מאמינה, מכל הלב ובלי סייגים, שהם יודעים על עצמם הכי טוב בעולם, מאוד קל לי להאמין בהם, במוטיבציה שלהם, ביכולת שלהם. קל לי לא להתערב, קל לי לפנות להם זמן ומרחב. אני מקשיבה להם כשהם רומזים לי מה הם צריכים ומתאימה את המרחב אליהם, ולא מנסה להתאים אותם למרחב ולאיזשהו "צריך" מדומיין שרץ לי בראש.

במקרה שלנו, התהליך אצלי התחיל דרכם. גם היום, הרבה יותר קל לי לתת את האמון והמרחב הזה להם ובהם, מאשר לי ובעצמי, אבל כמו כל הדברים הטובים בחיים, אני לומדת אותי דרכם, אני נזכרת במה שחשוב ואני ממשיכה להתאמן ולהשתפר, בעזרתם ויחד איתם.


מעניין אותך לקרוא עוד מקרין? הנה כאן -> למידולוגיה

6 תגובות

  1. תודה רבה שירה יקרה, על ההזמנה המרגשת להתארח, על השאלות המדוייקות ופותחות המחשבה, על המילים מסביב ועל הפרגון והליווי שלך לאורך כל הדרך.
    מרגש להתארח בבית המיוחד שבנית פה 🔆

  2. נהניתי מאד לקרוא. קרין, הכתיבה שלך, כמו תמיד, כל כך איכותית, אותנטית ומעניינת. שירה, השאלות שלך מקוריות ולא שגרתיות, ומניעות כל כך. היה לי מאד מעניין. שמחה שאני קוראת את הבלוגים של שתיכן 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s