כמו ערפל כמו שחמט

את מכירה את התחושה הזאת, בסוף המילים, בסוף הזיכרון, כשמשהו מזכיר משהו אחר ובאין המילים המדוייקות לספר עליו – הוא כמו-? (אורית כתבה על זה במבט התמקדותי כאן.) ותחושת הכמו- הזאת היא נעימה, כי יש לאן להכניס את החדש, כי יש למה לדמות אותו.

הנה, כמו הדוגמא היפה הזאת עם אורית. כמה כיף שאפשר לשים קישור ולהגיד: מה שאני כותבת הוא כמו מה שהיא כותבת עליו וליצור רשת קסמים של חיבורים.

אבל— אני אומרת לעצמי גם מילים אחרות, כמו: השיכחה טובה לרשת מעייפת של אינסוף. היא באמת טובה לה ולפוֹמוֹ שעלול לבוא איתה. וזו הסיבה שאני משתדלת לשים פחות קישורים, למרות שכמעט כל מילה כאן מתקשרת לפוסט שכתבתי פעם.

שתהיה כמו שיחה במציאות, שאי אפשר ללחוץ בה על מילה שאת אמרת ולמצוא בה מילים שאמרת פעם. שצריך לדייק במילים, במחצבי הסלע הקשים האלו, פעם אחר פעם (אולי מאבנים עד חצץ), את מה שיש לי להגיד. שכל הזמן נוכחת התחושה שהדיוק ממני והלאה.

גם אתם חוזרים על כל בקשה 100 פעמים ולילדים זה לא מזיז?
כנסו לאתר "משפחה מושלמת" וקבלו טיפים שיעזרו לכם לתת להם מוטיבציה.

(הודעת פרסומת שקיבלתי הרגע באס.אמ.אס ולא משנה ממי.)

גם אני חיפשתי פעם את המוטיבציה, גם אני ניסיתי להיות זאת שקוטפת מילים מוכנות – אבל הן לא גדלות על העץ. זה מסע חיפוש שבו אני מגלה שהטריגר המשמעותי מבחינתי לתסכול ולרגשות אשמה – מול אנשים שמדברים איתי, מול עצמי כשאני מדברת ומבקשת מאחרים עזרה, כשאני כותבת על אותם הדברים, אולי לא מחדשת לך כלל, כשאותן תובנות חוזרות ומאירות בי, אפילו כשמגיעה חולשה מוכרת (וזה הערפל)

– השׁוּבָשׁוּבָשׁוּבָשׁוּב הזה, ואיך מסכימים להיות בו? מה עושים כדי להיות חוצבת נכונה, כדי להיות בסבלנות ובסקרנות כלפי המקום ששומע או אומר את אותו הדבר, כדי לראות בו את היופי ואת נימי השינוי הקטנים המתדפקים להיות מעיין?

כי אין לנו מפה וכואב לא לדעת לאן כל זה הולך: מחלה פתאומית, מעבר דירה לפני שהנשמה רוויה, אפילו כשאני נוהגת בשיעור נהיגה ולפני כל פנייה מקבלת רק את ההכוונה הבאה, ולא בוחרת את הדרך. זה ניסוי רציני באמון. בעולם, בסינכרוניות, בבורא (וזה השחמט).

מה מחזק אמונה?

לצאת החוצה מהרגע הכואב, זה כמו לפקוח עיניים מהבוץ של הרגע ולראות את התמונה הגדולה והסיפור השלם. לזכור שמאחורי כל חושך יש אור בדלתות קטנות. לזכור שמחוץ לי יש יחד חזק.

כשגרנו בבית אורות (והייתי שכנה של נאוה), פיתחתי תיאוריה על מה מחזיק קהילה דתית. בשנים שעברו מאז כמעט שכחתי ממנה, אבל השבוע נזכרתי: כל קהילה צריכה בית כנסת וגן שעשועים. למה?

אני מאמינה במרחבי מפגש פיזיים טבעיים כבסיס איתן לקהילה. לפני שגרתי בבית אורות, גרתי בקרית יובל – ושם השתתפתי בפרוייקט חברתי שנקרא "עושים שכונה" והתמקד בפלייסמייקינג, שזה אולי המונח המקצועי לפיתוח קהילתי כזה.

וזה בעצם להפוך את מה שהיה לנו תמיד למושג מקצועי. כי בעולם העתיק קהילות, נשיות בעיקר, נוצרו סביב נהר ביום הכביסה או בחצר המשותפת. גם ברגעי מנוחה מה שאיפשר מפגש – היה המקום, כמו שתיארה לי מבוגרת שעלתה לארץ מגיאורגיה בתור מפגשי נשים מילדותה: בית וחדר להיאסף בו מול תנור ולארוג בו יחד.

באיזון שבין פנאי ועבודה ועם התפתחות כלי הרכב – הומצא בית הקפה. מיד עולה במחשבתי בית הקפה הערבי שברחוב ליד בית הוריי, שם ישבו ימים שלמים מעשני נרגילה מול לוחות השש-בש ויצרו לעצמם קהילת בטלה. למה בכלל לשתות קפה יחד? אודה ואתוודה שרק לאחרונה הבנתי את המעטפת הפיזית שיוצרת הישיבה עם כוס משקה חם ביד, והסבלנות שבאה איתה.

אנחנו מקדישים לזה זמן, כדי שברגעי היומיום יגיע עומק וכדי שברגעי משבר תהיה יד תומכת. אנחנו מקדישים לזה זמן, כדי שהדיבור יהיה רגיל והעיניים מרגישות וכדי שהיחד יגדיר את מי שאנחנו. (ואם סמכנו על חברויות וירטואליות, באה הקורונה והזכירה לנו כמה חשובים הקול, הריח ומראה עיניים – כמה חשובות חברויות שבחיים.)

כשאני מביטה בכל שנות חיי וחושבת כמה חזקה היתה הקהילה – אני יכולה לראות קשר ישיר בין גן שעשועים, שבו נפגשו ילדים ומשפחות, ובית כנסת, שמאפשר מפגש ערכי יומיומי ובין סגנון הקהילה שנוצר. השהות יחד מאפשרת לנו לייצר קשרים חזקים באופן טבעי ומדוייק. קשרים מחזקים אותי ומחזירים לי את האמון והאמונה, וגם כשהם נחלשים – קל יותר לבקש עזרה.

בקשה חשובה:

הקהילה בבית אורות עומדת על קרקע איתנה של שותפות בבניין ירושלים, ועם זאת, תמיד חשנו בחסרונם של שני המרחבים האלה: בית כנסת וגן שעשועים. והנה זה קורה!

הבלוג הזה אף פעם לא היה משפך שיווקי עבורי, וכאן אני חורגת מהרגלי ומבקשת שתכירו את המקום הקסום הזה, שבו שלושים משפחות גרות ברחוב קטן, בארבעה בניינים, מול הנוף הירושלמי המאיר. וחוץ מבניינים אין שם כמעט כלום, ורק הרצון להבטיח את שלמותה של ירושלים מחזיק שם את האנשים.

היום ומחר יוצאת השכונה בקמפיין גיוס לבניית גן שעשועים. מנסיון אני אומרת, שזה יהפוך את חיי הקהילה ואת השליחות שם לפשוטים יותר. בואי, תהיי שותפה בהרחבת גבול אלמנה. זה פשוט, קל ובטוח ->>>> כאן. תודה לך על שהיית חלק. הכסף נאסף ברוך ה' 💛

(כל התמונות בפוסט מתוך נִתְקַלֵּף)