איזה דיסקליימר: הפוסט הזה לא אקטואלי. הוא ריכוז של דברים שכתבתי בעבר בדף הפייסבוק שהיה לבלוג וערכתי מחדש. בפוסט הזה – מהדברים שכתבתי בסופו של החודש שהקדשתי לנושא הזה ולכן חלק אחרון.
השבוע אמרה לי מישהי: "אבל את כבר לא כותבת כל הזמן מה את עושה, נכון?" ואני צחקתי. אני כותבת כל הזמן מה אני עושה וזה עושה לי כל כך טוב. אני מקווה לא לוותר על ההרגל הזה בחיים, לפחות לא כל עוד יש לי ילדים קטנים.
אני כותבת את הרוטינות שלנו.
(כתבתי כבר פעם על רוטינות. זוכרים?)
מחקרים הראו שכבר בגיל שלושה חודשים, תינוק מסוגל לזהות רוטינה. רוטינה קצרה כמו: אחרי שאני קם מהשינה – אני יונק, או: כשאני בוכה – אמא באה אליי. עם הגיל וההתפתחות הקוגנטיבית והרגשית, המוח שלנו מסוגל להבין הקשרים ותהליכים ברמות גבוהות יותר ויותר.
חוט השפיות נמתח בין אינסוף משימות ואני מקרקעת אותו ללו"ז. לו"ז רוטיני, שמבוסס על סדר פעולות מסויים ושיש בו מעט עוגנים שעתיים עוזר לי לארגן את חיי. אני משתמשת בריטואלים, בוחרת רגעים שיעשו לי טוב.
מה זה לו"ז רוטיני בכלל?
אולי נתחיל במה לא: לוז רוטיני אינו משתנה מדי יום, אלא נשאר קבוע ומהווה מעין 'מערכת שעות' ליום שלנו.
במערכת שעות יש דברים שנשארים קבועים בכל יום: יוצאים להפסקה, אוכלים, מברכים, משחקים וחוזרים לשיעור. כך גם בלוז הרוטיני שלנו התארגנות הבוקר יכולה להיות קבועה: קמים, נוטלים ידיים, מצחצחים שיניים, מתלבשים, מכינים אוכל ויוצאים למסגרות.
"שיעור היסטוריה הוא תמיד ביום שלישי בשעה האחרונה", זוכר הבן שלי ואני זוכרת את שעות העבודה הקבועות שלי. בכל שבוע יש לי הכנות אחרות לעבודה ומשימות שונות של ניהול הבית או ביורוקרטיה, מעין שיעורי בית. אותם אני לא רושמת בלוז שלי, אלא בתכנון היומי או השבועי בהתאמה.
בבוקר אני כותבת דפי בוקר. אני משתדלת לשמוע מוזיקה ולתכנן את היום הקרוב. אני מתארגנת, מארגנת שתי קטנות ומוודאת שהגדולים התארגנו. אני מכינה אוכל לארבעה (ולפעמים גם לי). מסרקת שתיים, נותנת ברזל לשתיים ורק אז יוצאת. כמובן שבכל בוקר יש בלת"מ אחד או שניים. כמה אנרגיה יורדת ממני כשאני מורידה מעלי את הצורך לזכור את כל אלו, ומותירה לי הצצה קטנה בלבד בלוח.
שגרת הבוקר היא רק דוגמה כמובן. (עד תשפ"ב היא כבר השתנתה לגמרי, ועדיין היא עמוסה. עמוסה מדי, לדעתי.) הלו"ז הקבוע כולו כתוב מולי, כמו מערכת השעות על המקרר, והוא העוגן שלי ליוםיום. פעם חשבתי שמדובר בשגעון – כמה עטים גמרתי על הכתיבה הזו – היום אני יודעת שזה עוגן חשוב ואולי הכלי הכי חשוב בדרך שלי לפשט את חיי.
ואיך אני יודעת מה לכתוב?
אני קודם כל מתעדת את הרוטינות שלנו, כפי שהן היום, כולל החלקים שאני פחות מרוצה מהם. יש לי זמן בערב, כשאני עייפה מדי, ומתמרחת, והוא ממש חלק מהלו"ז שלי. זה חוסך לי רגשות אשמה ומאפשר לי לתכנן את היום באופן ריאלי, כנה ורגיש. לכל זמן ביום רוטינה: התארגנות הבוקר, הזמן שהילדים במסגרות ואני בבית או בעבודה, שעות הצהרים, ההשכבות (שמרגישות כמו יום שלם) והלילה שאחריהן.
אחר כך אני מתמתחת קצת ומכניסה ללו"ז הזה כל הרגל שאני רוצה לסגל לעצמי: דפי בוקר, לשמוע יותר מוזיקה, להשקיע בתקשורת בעולם האמיתי ועוד. אני רוצה לזכור ליהנות, לא לשכוח להיות עם הילדים בצהרים בנוכחות מלאה, למשל, וגם את זה אני רושמת בלו"ז הרוטיני שלי.
יש שעות שהרוטינה עמוסה כמו צ׳ק ליסט טיסה וכדי לא לשכוח לתת לבת שלי טיפות ברזל, למשל, אני כותבת את סדר הפעולות שאני אמורה לבצע בשעות אלו לפרטי פרטים. לפעמים זה קצת מביך, אבל אני אוהבת את זה – זה מרגיש לי כמו משחק, מאפשר לי לחוש הצלחות קטנות ומרענן לי שעות עמוסות – אז זה לגמרי שווה את זה. למה שרק לילדים יהיה סדר-של-הבוקר/צהרים/ערב?!
אולי אם אשקיע מאמץ אצליח לזכור את רוטינת הבוקר שלנו בלי בעייה, אבל אני מעדיפה להשקיע את האנרגיה הזו בדברים אחרים. אז אני כותבת את הרוטינה ומשתדלת שהיא תהיה הכי פשוטה שאפשר.
והנה הקינוח הטרי, תשפ"ב: הלו"ז הקבוע שלך זורם לך בקלות או שמשהו מתפספס בכל בוקר או ערב? נסי לכתוב על תבנית הלוח המצורפת (או אחת שתעתיקי) את סדר היום שלך – כפי שהוא עכשיו, עם הסריטות והחריקות שבו, ולהיעזר בו בימים הבאים. בברכת עדיף טיפת אור אחת ביד משתיים על העץ. ואפקט הפרפר—
אבנים חצץ חול 
להוריד את העומס המנטלי לדף זה סוג של קסם. מן פינוי מקום שכל כך טריוויאלי לנו ב"חיים האמיתיים" וכל כך לא כשמדובר בחיים הפנימיים שלנו. ממש מנסה להזכיר לי את זה ביומיום. לא מצליחה לפנות לזה מספיק מקום, אבל זוכרת להשתדל. אני כבר כמה שנים במן פינג פונג כזה בין רצון לשגרה מסודרת לבין רצון לגמישות מוחלטת שתאפשר לנו שינוי מתמיד. עדיין לא מצליחה למצוא את שביל הזהב ביניהם.
נראה לי שאין באמת שביל כזה
והמטרה היא רק לנוע כל הזמן בחיפוש אחריו