איזו אמא אני?

בזמנים של עומס ולבד, מספיקה רגישות קטנה, כדי ליצור אצלי תסכול וחוסר אונים ארוך. לכל אחת מסלול רגשי אחר, רגש אחר שנחסם ויוצר רגשות תקיעוּת או אשמה וטריגרים שונים – שכדאי לחקור ולהכיר, לפתח מוּדעוּת.

אצלי מגיעה תמיד שאלת הערך דרך שאלת הזהות: איזה אדם אני? וביתר שאת בעצב החשוף ביותר, הקרוב ביותר לליבי ולליבתי: איזו אמא אני? והרי אני אמא נוראית. וגם: אני לא אמא כזאת טובה, כמו שהרגשתי. וגם: אני גיבורה בכנות ובדברים הקטנים. וגם: אני השראה.

ברגעים שבהם מתפרקת לי התחושה שאני אמא טובה להמון שברירי ספק, מתפרק בי אמון בסיסי כלפי הרגע הזה וכלפי העולם כולו, כאילו הטוב כולו תלוי בי.

זה כואב. בזכות הכאב הזה אני יוצאת למסעות חיפוש אחר עוגן, חוסן ותשובות שאוכל לזמזם ברגעי משבר. בזכות הכאב הזה אני כותבת.

כַּחֲלוֹם יָעוּף

מִצְרַיִם הִיא הוֹוֶה מְמֻשָּׁךְ בְּתוֹכִי. זֹאת רַק עוֹנָה, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לִי וְלֹא מִשְׁתַּכְנַעַת. זָרַקְתִּי כְּבָר הַתֹּף.
כְּעָנִי הָעוֹמֵד בַּפֶּתַח אֲנִי עוֹבֶרֶת בְּחִפּוּשׂ אַחַר חֲנוּת לִרְכֹּשׁ בָּהּ תְּשׂוּמֶת לֵב וּמִי שֶׁיִּרְאֶה בְּמַעֲשַׂי וּמִי שֶׁיִּרְאֶה בְּשִׁפְלוּתִי.
בַּבַּיִת הַיָּחִיד שֶׁאוֹרוֹתָיו פְּתוּחִים אֲנִי נוֹקֶשֶׁת. אַחַר כָּךְ אֲנִי מַבִּיטָה אֶל הֶהָמוֹן הָרַב שֶׁבְּתוֹכוֹ וְאֵין מִלִּים בְּפִי. אֲנִי רֵיקָה וּמִתְרוֹקֶנֶת עוֹד אֶל הַמִּפְתָּן.
נוֹתַרְתִּי שָׁם רוֹאָה וְאֵינִי נִרְאֵית שׁוֹמַעַת וְאֵינִי נִשְׁמַעַת וּמָה שֶׁבֵּין הַשְּׁתִיקָה לַצְּעָקָה נָתַן עָלַי אֶת אוֹתוֹתָיו קָלוֹן. פַּטִּישׁוֹ שֶׁל קָטֵגוֹר.
רוּחוֹת רַבּוֹת חָלְפוּ, רוּחוֹת קָדִים סוֹדְקוֹת הַכֹּל: כַּדִּים וּלְחָיַיִם, שְׂפָתַיִם וּלְבָבוֹת. מָתַי יִתְמַלֵּא הַכַּד בְּמַיִם? מָתַי יִהְיֶה בִּי הֵד?
מָתַי תִּהְיֶה תְּנוּעָתְךָ מִן הַחוּץ אֶל הַפְּנִים? תַּנִּיחַ אֶת הַסֵּפֶר וְתִמְשֹׁךְ בְּךָ חוּט שֶׁל רַחֲמִים לְהַדְלִיק לִי חֶדֶר שֶׁל נֵרוֹת, לְמַלֵּא כּוֹסִי עַד תֹּם וּלְדַבֵּר מ"ט שְׁעָרִים נְעוּלִים עַד הָאוּלָם הַמָּלֵא.
לְרֶגַע אֶחָד יִסְגֹּר הַתַּנִּין הַמְּשֻׁנֶּה אֶת פִּיו בַּעַל אַרְבַּע הַלְּשׁוֹנוֹת וְרַק עֵינַיִם יַבִּיטוּ בִּי. אֶת הָרֶגַע הַזֶּה אֶאֱרֹז בְּחִפָּזוֹן אֶל שִׁכְמִי וְיִהְיוּ בּוֹ הַטְּעָמִים כֻּלָּם, זִכָּרוֹן מָתוֹק עַד הָעִלָּפוֹן.

בזכות הכאב הזה הגעתי גם לדרך האמן. המבוא לספר מתאר את כוח הריפוי והצמיחה התמידית שטמונה בחיים האלה, כמו בטבע. דילן תומס, למשל, מתאר זאת כך: "הכוח הדוחף את הפרח במעלה הגבעול הירוק." הנה מילים שיוכלו ללוות אותי ברגעים של ספק, יאוש וביקורת עצמית.

הכרת תודה, כתרגיל וכתפילה, ממקדת אותי בטוב, מראה לי שלּדברים יש סדר והכול בסדר. בעבר היינו מקפידים על שבעה דברים כל יום. מאז, כמו כל טקס אצלנו, שמועיל ולשעתו, גדלנו והוא כבר לא מתאים לנו כרגע. במקומו, אני מאתגרת את עצמי מדי פעם בשאלת הכרת התודה הספציפית הזאת:

מתי היום הייתי אמא טובה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s