the sound of silence

בימים של עומס ורעש, שאין לי בהם איים של שקט, אני מוטרדת ומבולבלת. אפילו לישון קשה לי. כל רעשי העולם באים אלי מתוכי, והשקט שאני מבקשת גם הוא פנימי. אך בשביל להשיג אותו שקט פנימי, אני זקוקה לריאות של שקט מבחוץ, כמו מכונת חמצן קריטית.

כך אומרת יהודית כץ בפרק המאה של הפודקאסט שלה. "זה כל כך טריוויאלי", חשבתי לעצמי בזמן שכתבתי את הפוסט, יותר מפעם אחת. "אולי חבל לפרסם פוסט ברור כל כך מאליו." ובכל זאת אני מפרסמת, כי המחשבה השקטה לא תמיד קלה להשגה, ואני עצמי זקוקה מדי פעם לתזכורת לגבי חשיבותה והדרכים למצוא לי שקט.

מה עושה לי רעש באזניים? אחרי התבוננות, הבחנתי בשני 'רעשנים' שונים: הילדים מעוררים בי תחושה של אחריות ומציפים גלי רגשות, נעימים וכואבים. נפתוליה של אהבה, שהיא הקשר הסבוך ביותר והיקר ביותר בעולם. יש תקופות שמועדות יותר לדיכאון: כמו שלבי המעבר לאימהות, הריון ולידה. אולי כי הראש מזמזם כל הזמן קנאות ופחדים, חלומות ואכזבות, דאגות ובקשות מבפנים ומבחוץ. מוריאל מתארת נהדר את חוסר השקט הזה בסוף הפרק הזה של 'עושים רפואה'.

להבדיל, גם המדיה מערבבת אותי. זה הכי טריוויאלי שיש. יהודית כץ (באותו פרק המאה) ממליצה ליזום הפוגות יומיומיות מהמדיה, אפילו קטנות. בהן אל תעשי כלום (יותר מדוייק: תעשי לא-כלום) ורק תתני את רגעי השקט לעצמך, בלי לברוח מהן לסמארטפון הרועש.

והנה מה שפחות טריוויאלי, לפחות עבורי: בשביל לתת לעצמי רגעי שקט, אני צריכה למצוא הפוגות גם מהילדים שלי. כי אני אוהבת אותם ורוצה שהזמן איתם יתן להם ולי את האיכות העמוקה שיש באהבה רגועה, בלי הסטרס שאני מגיעה אליו כשאין לי מספיק שקט. זו עבודה עבורי לתת לעצמי רשות כזו, חרות כזו.

מרחבי הרשת

המינימום הקריטי הוא כמה דקות. אני משתדלת לקום כמה דקות לפני הילדים בבוקר, כדי להתחיל את היום בשלווה ולא בקלחת ההתארגנות ההומה השגרתית של הבוקר. לתת לעצמי רגעי שקט בלי הילדים בשעות הרעננות שלי, ולא רק בשעות הערב, אחרי שהם נרדמים סוף סוף. אם לא בבוקר, אם לא כל יום, אני משתדלת למצוא לי לפחות חלון אחד שבועי שאני מסירה בו את השריון האימהי ונשארת רגע רק שירה.

מה אני עושה בשקט הזה? קודם כל מחזקת אותו בעזרת התבוננות ופינוי מרחב. הטכניקה ההתמקדותית הפשוטה הזו, שבה אני מפנה את המרחב הפנימי שלי מכל המחשבות והרגשות שמתערבלים בו בדרך כלל – נותנת לי שקט אמיתי. לכל רגש או מחשבה שעולה אני נותנת שם ומניחה אותו על מדף רעיוני או על הדף, ועוברת לרגש או למחשבה שמגיעים אחריו. וכן הלאה, עד שבא שקט ואיתו הרפייה גדולה.

אם אני מוצאת לי בזמן הזה מעגל נשים להתעטף בו – גם הוא מחזק את השקט. כל אחת מאתנו בנקודה אחרת במעגל החודשי ובמעגל החיים, כל אחת מאתנו יסוד אחר כרגע – אש, מים, רוח, אדמה, והמפגש המשותף בורא עולם, נותן שקט ומאזן. (תודה, רחל, אם את במקרה קוראת כאן, על נקודת המבט הזו.)

כשאני מרגישה ששום דבר לא יועיל ואין תועלת ברגעי השקט – כנראה שאני עמוק בתוך הסטרס. אני שומרת לי רשימות של דברים שאני יודעת וזוכרת שיעשו לי טוב (כמו הכתיבה בבלוג…), ומשתדלת לתדלק באופן תכוף יותר את הלב, כמו תרופה 💛


רוצה עוד קצת? אלו צלילי השקט.

אני אשמח (ממש) לשמוע אלו קולות, רגשות או מחשבות הדהדה בך הקריאה לשקט— היה טריוויאלי או ממש לא?

3 תגובות

  1. לפעמים גם המובן מאליו צריך שיאמר. צריך לתזכר. צריך להגיד בקול רם כדי שאחרות יוכלו למצוא את עצמן במילים שלך, בדבר הזה שנדמה לכולן שהוא מובן מאליו אז אף אחת לא מדברת עליו. לומדת עם השנים כמה אני זקוקה לשקט הזה. להפגש רגע עם המחשבות שלי. תודה שכתבת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s