אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, מאחורי הקלעים של הבלוג

השביל הזה מתחיל כאן

[נכתב באייר תשע"ח – אפריל 2018]

בחודשים האחרונים התחלנו במסע מרתק וכואב כאחד. בן השבע שלנו אובחן כחולה בסוכרת נעורים, מחלה לכל החיים. הרבה כוחות זה לוקח מאתנו, כמו כייס בלב השוק, ומנגד, כמו בקדחת שופינג בהולה, בלי להבין בלי מחשבות, אנחנו מתלבשים בכוחות אחרים ועושים מעשי גבורה.

המשך קריאת הפוסט "השביל הזה מתחיל כאן"

מודעות פרסומת
אימהות ונשיות, מאחורי הקלעים של הבלוג, מעגל השנה, קטגוריות

נתחיל בשיר

אֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים מִסְפָּרִים יָפִים,
בֵּין הַהִיפּוֹ- לַהִיפֶּר-.
גַּלִּים קְטַנִּים קְטַנִּים, בְּחֶסֶד
לְהִתְהַלֵּךְ. בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

המשך קריאת הפוסט "נתחיל בשיר"

אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, מאחורי הקלעים של הבלוג, מעגל השנה, ניהול זמן

איפה זה פוגש אותך?

כבר כמעט אביב ודימוי מהסתיו שב אלי, בתוך לבטי הכתיבה. כתבתי מחקתי כתבתי מחקתי, גערתי בעצמי: "לא טוב לעשות הפסקות ארוכות, הגעגוע מתרגל," ורק עכשיו אני מתפנה להקשיב לו.

עכשיו סתיו. עבודה של שפע משאירה אחריה שוליים של שפע, כמו שני סלי כביסה מתפקעים, ומשאירה אחריה שוליים של מחשבות. כמו חתול ששיחק בפקעת של צמר, משך מפה ומשם, והשאיר אותה סתורה, כך היה החג הזה מהתל במחשבותיי ומשאיר בי פינות לא פתורות.

גם עכשיו אני מרגישה די דומה: משוכה לכאן ולשם, מלאה קצוות פרומים. כשאני מנסה לאסוף את עצמי אני מגלה שבמקום להרפות אני מתכווצת, והלב מלא שאלות – הנה חלק מהן.

המשך קריאת הפוסט "איפה זה פוגש אותך?"

אימהות ונשיות

רוצה את ללדת את עצמך?

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים – הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ

בעצב תלדי גם את עצמך.

הטיפוס בהר יהיה ארוך ומייגע, יהיה סיזיפי.
אל תפתחי שעון, אל תסללי דרך.
נקודת ההתחלה ידועה, נקודת הסוף ידועה – הדרך מלאה בערפל.

המשך קריאת הפוסט "רוצה את ללדת את עצמך?"

אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור

פרח אדום בתוך אגרטל

תמונת טבע דומם, גדולה ומרשימה. ארוגה בגובלן על קיר ביתה של סבתא. ועל קיר ביתנו עוד תמונה מעשי ידיה, בחום: איש עומד ומתפלל על יד הכותל. והקרושה הנהדר, מפות גדולות, סוודרים זעירים. אלפי עיניים יוצרות מלאכת מחשבת. והזיכרון האולטימטיבי שלי: אני יושבת לשולחן המטבח וארוחת הבוקר שסבתא הכינה מולי. סבתא עומדת על יד הכיריים ומערבבת תבשיל בסיר. ובעינֵי הזיכרון נראה כאילו זה מה שעשתה כל היום.

כשאני חושבת בשנים האחרונות על סבתא אני תוהה: מי היה עבור מי? סבתא עבור הסיר או התמונה או הסריגה או שכל אלו, כל שפע היצירה, היו עבור סבתא? בחיים של אובדן אחרי אובדן, כאב אחרי כאב, חיי איוב שכאלה, האם היתה לה היצירה סם מרפא? סבתא שלי אהובה, היה לך כיף ליצור? כיף זאת לא ההגדרה המדויקת. תשובות לא אוכל לקבל לעולם לשאלות שאיחרו לצמוח.

המשך קריאת הפוסט "פרח אדום בתוך אגרטל"