אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, מאחורי הקלעים של הבלוג, מעגל השנה, ניהול זמן

איפה זה פוגש אותך?

כבר כמעט אביב ודימוי מהסתיו שב אלי, בתוך לבטי הכתיבה. כתבתי מחקתי כתבתי מחקתי, גערתי בעצמי: "לא טוב לעשות הפסקות ארוכות, הגעגוע מתרגל," ורק עכשיו אני מתפנה להקשיב לו.

עכשיו סתיו. עבודה של שפע משאירה אחריה שוליים של שפע, כמו שני סלי כביסה מתפקעים, ומשאירה אחריה שוליים של מחשבות. כמו חתול ששיחק בפקעת של צמר, משך מפה ומשם, והשאיר אותה סתורה, כך היה החג הזה מהתל במחשבותיי ומשאיר בי פינות לא פתורות.

גם עכשיו אני מרגישה די דומה: משוכה לכאן ולשם, מלאה קצוות פרומים. כשאני מנסה לאסוף את עצמי אני מגלה שבמקום להרפות אני מתכווצת, והלב מלא שאלות – הנה חלק מהן.

המשך קריאת הפוסט "איפה זה פוגש אותך?"

מודעות פרסומת
אימהות ונשיות

רוצה את ללדת את עצמך?

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים – הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ

בעצב תלדי גם את עצמך.

הטיפוס בהר יהיה ארוך ומייגע, יהיה סיזיפי.
אל תפתחי שעון, אל תסללי דרך.
נקודת ההתחלה ידועה, נקודת הסוף ידועה – הדרך מלאה בערפל.

המשך קריאת הפוסט "רוצה את ללדת את עצמך?"

אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור

פרח אדום בתוך אגרטל

תמונת טבע דומם, גדולה ומרשימה. ארוגה בגובלן על קיר ביתה של סבתא. ועל קיר ביתנו עוד תמונה מעשי ידיה, בחום: איש עומד ומתפלל על יד הכותל. והקרושה הנהדר, מפות גדולות, סוודרים זעירים. אלפי עיניים יוצרות מלאכת מחשבת. והזיכרון האולטימטיבי שלי: אני יושבת לשולחן המטבח וארוחת הבוקר שסבתא הכינה מולי. סבתא עומדת על יד הכיריים ומערבבת תבשיל בסיר. ובעינֵי הזיכרון נראה כאילו זה מה שעשתה כל היום.

כשאני חושבת בשנים האחרונות על סבתא אני תוהה: מי היה עבור מי? סבתא עבור הסיר או התמונה או הסריגה או שכל אלו, כל שפע היצירה, היו עבור סבתא? בחיים של אובדן אחרי אובדן, כאב אחרי כאב, חיי איוב שכאלה, האם היתה לה היצירה סם מרפא? סבתא שלי אהובה, היה לך כיף ליצור? כיף זאת לא ההגדרה המדויקת. תשובות לא אוכל לקבל לעולם לשאלות שאיחרו לצמוח.

המשך קריאת הפוסט "פרח אדום בתוך אגרטל"

אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, לצעוק פחות על הילדים, מאחורי הקלעים של הבלוג

הדרך ארוכה היא ורבה

צהרים. יום חופש אחרון של אסרו חג. הכביסה כבר מתנפנפת על החבל ועוד כביסה מרעישה במכונה. הילדים משחקים על השטיח, הסוכה כבר מפורקת. עוד מעט נאכל ארוחת צהרים משאריות החג, ואני מנסה להספיק לעשות עוד כמה דברים.

זמן טוב למחשבות. מחשבות טובות. כשאני משווה את ההיריון הזה להיריון הקודם, לפני שלוש שנים, ההבדלים כל כך בולטים. אני גרה בבית אחר, בתוך קהילה מקסימה; אני עובדת בעבודה שמיטיבה איתי (אז הייתי עוד בתוך הגיהינום של הסטאז'); למדתי כל כך הרבה על עצמי, על החיים, על הרפייה ועל מודעות. דרך ארוכה עברתי והשבועות האלו של לפני לידה ממקדים אותי בסימני הדרך. נושמת נשימות עמוקות, האוויר נקי. השקט הזה טוב לי, החיים האלו טובים לי.

המשך קריאת הפוסט "הדרך ארוכה היא ורבה"

אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור

שיח של כנות ואמון

בפוסט הקודם דיברנו על הפער בין הציפייה ובין המציאות, ועל הקושי למצוא את האיזון ביניהם. על הניסיון להיות אימא מושלמת שעלול להתנפץ אל המציאות ועל הצורך למצוא נתיב של כנות, שבו נוכל להגיד לעצמנו ולילדים שלנו: אני מנסה להיות האימא הכי טובה שאני יכולה, לא מנסה להיות אימא מושלמת.

גם בפוסט על 'גברת פינטרסט' דיברנו על פער דומה בין הציפייה ובין המציאות. שם הציפייה מוגשת בתמונות מרהיבות עיניים ובשלל נושאים, אבל התהליך זהה: חיפוש אחר תשובה חיצונית לשאלה: איך להיות טובה יותר, גורם לי להאמין שאני לא מסוגלת בכלל להיות טובה מספיק. הציפייה מעצמי הופכת להיות חיצונית ולא מושגת, במקום לנסות להיות טובה יותר מהמקום שהנני. לפעמים זה גורם לי לצעוק על הילדים שלי ברגע של חולשה וחוסר אונים, לפעמים זה גורם לי להמשיך ולחפש פתרונות מחוץ לי, במנגנון התמכרותי מוכר, כמו בעולם ההשראה של פינטרסט.

המשך קריאת הפוסט "שיח של כנות ואמון"