אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, מאחורי הקלעים של הבלוג

השביל הזה מתחיל כאן

[נכתב באייר תשע"ח – אפריל 2018]

בחודשים האחרונים התחלנו במסע מרתק וכואב כאחד. בן השבע שלנו אובחן כחולה בסוכרת נעורים, מחלה לכל החיים. הרבה כוחות זה לוקח מאתנו, כמו כייס בלב השוק, ומנגד, כמו בקדחת שופינג בהולה, בלי להבין בלי מחשבות, אנחנו מתלבשים בכוחות אחרים ועושים מעשי גבורה.

המשך קריאת הפוסט "השביל הזה מתחיל כאן"

מודעות פרסומת
אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, מאחורי הקלעים של הבלוג, מעגל השנה, ניהול זמן

איפה זה פוגש אותך?

כבר כמעט אביב ודימוי מהסתיו שב אלי, בתוך לבטי הכתיבה. כתבתי מחקתי כתבתי מחקתי, גערתי בעצמי: "לא טוב לעשות הפסקות ארוכות, הגעגוע מתרגל," ורק עכשיו אני מתפנה להקשיב לו.

עכשיו סתיו. עבודה של שפע משאירה אחריה שוליים של שפע, כמו שני סלי כביסה מתפקעים, ומשאירה אחריה שוליים של מחשבות. כמו חתול ששיחק בפקעת של צמר, משך מפה ומשם, והשאיר אותה סתורה, כך היה החג הזה מהתל במחשבותיי ומשאיר בי פינות לא פתורות.

גם עכשיו אני מרגישה די דומה: משוכה לכאן ולשם, מלאה קצוות פרומים. כשאני מנסה לאסוף את עצמי אני מגלה שבמקום להרפות אני מתכווצת, והלב מלא שאלות – הנה חלק מהן.

המשך קריאת הפוסט "איפה זה פוגש אותך?"

הרפייה ושחרור

תמיד ואף פעם לא

אז דיברנו על אמונה מגבילה.

לפעמים האמונה המגבילה לא מתאימה למי שאנחנו רוצות להיות והתפקיד שלה הוא רק לתת לנו תחושת ביטחון. שלא נפחד, שנרגיש שאנחנו שולטות במציאות, שאנחנו יודעות מה יקרה. איך? מילים כמו: אי אפשר, תמיד, בכלל לא, ו-אף פעם מקבעות אותנו במסמרים אל המוכר והידוע, אל הנשלט. משפטי ברזל כמו: "אי אפשר לעשות את זה", "תמיד אני אשאר כזאת", "אני בכלל לא טובה בזה" ו"אף פעם אני לא מצליחה" נועלים אותנו במנעולים, מונעים מאתנו לצמוח.

הפחד מהלא נודע הוא פחד מולד, שנועד לאפשר לנו להתמסר, להתרגל ולהתאהב. חיבוק פנימה אל עצמי, אל הקרובים אלי, אל ריבונו של עולם – הלא נודע מכולם, המוכר והנשכח. ובכל זאת, לפעמים הפחד הוא יבלת, מונע מאיתנו להתנסות ולהסתקרן, מונע מאתנו ליצור ולגדול. הסקרנות גם היא מולדת, היצירתיות גם היא טבע פנימי. להידמות לחי וקיים, הבורא כול – לחיות ולהתקיים, בכל רגע להיות חדשה, להשתנות, וליצור. שתיהן, היצירתיות והסקרנות, מאפשרות לנו עבודה, פיתוח והתקדמות.

המשך קריאת הפוסט "תמיד ואף פעם לא"

הרפייה ושחרור, ניהול זמן

יש לי מספיק זמן?

היום-יום עובר, שעה אחרי שעה. מה התחושה שמלווה אותך? נחת, לחץ או שעמום? לא תמיד קל לדעת, לפעמים החיים עוברים במין ענן של רעש לבן, ענן פיח שמטשטש את התחושה הפנימית. לפעמים רק סימנים יכולים לעזור לנו לדעת שמשהו חורק, כמו ענן סערה המתקרב ובא. התקפי זעם של הילדים, חלומות רעים בלילה, כאב גרון או דלקת עיניים שלא נגמרת לעולם. כל אלו הם אחת-שתיים אחת-שתיים ברמקול הפנימי שלנו, מנסים להישמע. העייפות עוטפת במין טשטוש כזה את כל סימני החיים, יכולה להטעות בכל מיני טעויות פנימיות את כולנו, והיא עצמה אחד מהסימנים הבולטים לחיים-לא-בדיוק.

המשך קריאת הפוסט "יש לי מספיק זמן?"

אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור

פרח אדום בתוך אגרטל

תמונת טבע דומם, גדולה ומרשימה. ארוגה בגובלן על קיר ביתה של סבתא. ועל קיר ביתנו עוד תמונה מעשי ידיה, בחום: איש עומד ומתפלל על יד הכותל. והקרושה הנהדר, מפות גדולות, סוודרים זעירים. אלפי עיניים יוצרות מלאכת מחשבת. והזיכרון האולטימטיבי שלי: אני יושבת לשולחן המטבח וארוחת הבוקר שסבתא הכינה מולי. סבתא עומדת על יד הכיריים ומערבבת תבשיל בסיר. ובעינֵי הזיכרון נראה כאילו זה מה שעשתה כל היום.

כשאני חושבת בשנים האחרונות על סבתא אני תוהה: מי היה עבור מי? סבתא עבור הסיר או התמונה או הסריגה או שכל אלו, כל שפע היצירה, היו עבור סבתא? בחיים של אובדן אחרי אובדן, כאב אחרי כאב, חיי איוב שכאלה, האם היתה לה היצירה סם מרפא? סבתא שלי אהובה, היה לך כיף ליצור? כיף זאת לא ההגדרה המדויקת. תשובות לא אוכל לקבל לעולם לשאלות שאיחרו לצמוח.

המשך קריאת הפוסט "פרח אדום בתוך אגרטל"