אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, מאחורי הקלעים של הבלוג

השביל הזה מתחיל כאן

[נכתב באייר תשע"ח – אפריל 2018]

בחודשים האחרונים התחלנו במסע מרתק וכואב כאחד. בן השבע שלנו אובחן כחולה בסוכרת נעורים, מחלה לכל החיים. הרבה כוחות זה לוקח מאתנו, כמו כייס בלב השוק, ומנגד, כמו בקדחת שופינג בהולה, בלי להבין בלי מחשבות, אנחנו מתלבשים בכוחות אחרים ועושים מעשי גבורה.

המשך קריאת הפוסט "השביל הזה מתחיל כאן"

מודעות פרסומת
אימהות ונשיות, מאחורי הקלעים של הבלוג, מעגל השנה, קטגוריות

נתחיל בשיר

אֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים מִסְפָּרִים יָפִים,
בֵּין הַהִיפּוֹ- לַהִיפֶּר-.
גַּלִּים קְטַנִּים קְטַנִּים, בְּחֶסֶד
לְהִתְהַלֵּךְ. בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

המשך קריאת הפוסט "נתחיל בשיר"

אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, מאחורי הקלעים של הבלוג, מעגל השנה, ניהול זמן

איפה זה פוגש אותך?

כבר כמעט אביב ודימוי מהסתיו שב אלי, בתוך לבטי הכתיבה. כתבתי מחקתי כתבתי מחקתי, גערתי בעצמי: "לא טוב לעשות הפסקות ארוכות, הגעגוע מתרגל," ורק עכשיו אני מתפנה להקשיב לו.

עכשיו סתיו. עבודה של שפע משאירה אחריה שוליים של שפע, כמו שני סלי כביסה מתפקעים, ומשאירה אחריה שוליים של מחשבות. כמו חתול ששיחק בפקעת של צמר, משך מפה ומשם, והשאיר אותה סתורה, כך היה החג הזה מהתל במחשבותיי ומשאיר בי פינות לא פתורות.

גם עכשיו אני מרגישה די דומה: משוכה לכאן ולשם, מלאה קצוות פרומים. כשאני מנסה לאסוף את עצמי אני מגלה שבמקום להרפות אני מתכווצת, והלב מלא שאלות – הנה חלק מהן.

המשך קריאת הפוסט "איפה זה פוגש אותך?"

מאחורי הקלעים של הבלוג, מה מניע אותנו

הבלוג בן שנתיים – הזדמנות לדבר על הגיל הזה

הנה דרך אחרת להבין את החיים: החיים הם הסיפור שאינו נגמר. אנחנו מסדרים את החיים סיפור בתוך סיפור, כמו בבושקות: התקופה שבה למדתי במוסד ההוא, התקופה שבה הבינוני עוד לא ידע ללכת, אפילו הרגע המצמית כשמתעוררים שטופי זיעה מחלום. כל אחד מאלה הוא סיפור שיש לו שם, התחלה, אמצע, סוף, עלילה ודמויות.

חִשבו על היום האחרון שעבר עליכם. אוסף של רגעים שהמוח האנושי הקסום שלנו אסף אגודות אגודות לבוקר, צהרים וערב; לפני העבודה ואחרי העבודה; לפני ההשכבה ואחרי ההשכבה; כשהייתי עייפה או כשעוד לא נודע לי שהיום סבתא תבוא לבקר. אלומות אלומות סיפורים.

המשך קריאת הפוסט "הבלוג בן שנתיים – הזדמנות לדבר על הגיל הזה"

מאחורי הקלעים של הבלוג

בין פוסט לפוסט אני שואלת את עצמי

למה אני כותבת כאן בכלל? פעם הייתי שואלת את עצמי: למה אני כותבת בכלל? זאת אומרת, אני הרי לא מאלה שאוספות זכרונות למילים. לקח לי זמן להבין שהכתיבה היא עבורי דרך לחוות את העולם, להבין אותו. הכתיבה מקשרת בין מה שקורה לי בפועל ובין מה שאני חושבת או מה שאני פועלת.

אז נכון, זה לוקח זמן, גומר עטים ומבזבז דפים – אבל בשבילי כתיבה היא מצרך בסיסי, והמחיר שאני משקיעה בה קטן יחסית לתשואה. במקום להיעלם לתוך בכי, אני הופכת לדף מבולגן של קרעי אותיות ואחר כך לדף מסודר יותר ומסודר יותר. ועם הסדר בחדרי הלב דמעות פורחות באוויר ואותיות מכינות לעצמן כוס תה ומתיישבות בנעלי בית על הספה להביט מבעד לוילון על תנועתו של כוכב קטן בחלל.

המשך קריאת הפוסט "בין פוסט לפוסט אני שואלת את עצמי"