הבלוג בן שנתיים – הזדמנות לדבר על הגיל הזה

הנה דרך אחרת להבין את החיים: החיים הם הסיפור שאינו נגמר. אנחנו מסדרים את החיים סיפור בתוך סיפור, כמו בבושקות: התקופה שבה למדתי במוסד ההוא, התקופה שבה הבינוני עוד לא ידע ללכת, אפילו הרגע המצמית כשמתעוררים שטופי זיעה מחלום. כל אחד מאלה הוא סיפור שיש לו שם, התחלה, אמצע, סוף, עלילה ודמויות.

חִשבו על היום האחרון שעבר עליכם. אוסף של רגעים שהמוח האנושי הקסום שלנו אסף אגודות אגודות לבוקר, צהרים וערב; לפני העבודה ואחרי העבודה; לפני ההשכבה ואחרי ההשכבה; כשהייתי עייפה או כשעוד לא נודע לי שהיום סבתא תבוא לבקר. אלומות אלומות סיפורים.

מודעות פרסומת

7 דברים

הפוסט הזה יעסוק בפרט טרי אחד שהתקבע בסדר-של-הערב שלנו לאחרונה. הסדר-של-הערב הוא שגרה בסיסית ומתחלפת, מה שנקרא רוטינה, שעוזרת לנו לצלוח את השעה הקשה של ההשכבה. השגרה מבוססת לוח ואני והילדים מאוהבים בה. היא מאפשרת לדברים לקרות כמו מעצמם, משתפת את הילדים בעיצוב של שעת ההשכבה ומעניקה להם יכולת חיזוי.

אני יכולה לכתוב על הסדר-של-הערב לפחות שלושה פוסטים, וגם הדרכה בסגנון הזה, ואשמח מאוד לענות על כל שאלה לגביו, אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. אלא בשביל לדבר על שבע דברים. (לא ברור למה דברים מתקבעים אצלנו בשמות קצת עילגים.)

רוצה את ללדת את עצמך?

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים – הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ

בעצב תלדי גם את עצמך.

הטיפוס בהר יהיה ארוך ומייגע, יהיה סיזיפי.
אל תפתחי שעון, אל תסללי דרך.
נקודת ההתחלה ידועה, נקודת הסוף ידועה – הדרך מלאה בערפל.

תמיד ואף פעם לא

אז דיברנו על אמונה מגבילה.

לפעמים האמונה המגבילה לא מתאימה למי שאנחנו רוצות להיות והתפקיד שלה הוא רק לתת לנו תחושת ביטחון. שלא נפחד, שנרגיש שאנחנו שולטות במציאות, שאנחנו יודעות מה יקרה. איך? מילים כמו: אי אפשר, תמיד, בכלל לא, ו-אף פעם מקבעות אותנו במסמרים אל המוכר והידוע, אל הנשלט. משפטי ברזל כמו: "אי אפשר לעשות את זה", "תמיד אני אשאר כזאת", "אני בכלל לא טובה בזה" ו"אף פעם אני לא מצליחה" נועלים אותנו במנעולים, מונעים מאתנו לצמוח.

הפחד מהלא נודע הוא פחד מולד, שנועד לאפשר לנו להתמסר, להתרגל ולהתאהב. חיבוק פנימה אל עצמי, אל הקרובים אלי, אל ריבונו של עולם – הלא נודע מכולם, המוכר והנשכח. ובכל זאת, לפעמים הפחד הוא יבלת, מונע מאיתנו להתנסות ולהסתקרן, מונע מאתנו ליצור ולגדול. הסקרנות גם היא מולדת, היצירתיות גם היא טבע פנימי. להידמות לחי וקיים, הבורא כול – לחיות ולהתקיים, בכל רגע להיות חדשה, להשתנות, וליצור. שתיהן, היצירתיות והסקרנות, מאפשרות לנו עבודה, פיתוח והתקדמות.

יש לי מספיק זמן?

היום-יום עובר, שעה אחרי שעה. מה התחושה שמלווה אותך? נחת, לחץ או שעמום? לא תמיד קל לדעת, לפעמים החיים עוברים במין ענן של רעש לבן, ענן פיח שמטשטש את התחושה הפנימית. לפעמים רק סימנים יכולים לעזור לנו לדעת שמשהו חורק, כמו ענן סערה המתקרב ובא. התקפי זעם של הילדים, חלומות רעים בלילה, כאב גרון או דלקת עיניים שלא נגמרת לעולם. כל אלו הם אחת-שתיים אחת-שתיים ברמקול הפנימי שלנו, מנסים להישמע. העייפות עוטפת במין טשטוש כזה את כל סימני החיים, יכולה להטעות בכל מיני טעויות פנימיות את כולנו, והיא עצמה אחד מהסימנים הבולטים לחיים-לא-בדיוק.