לקדם את הילדים

7 דברים

הפוסט הזה יעסוק בפרט טרי אחד שהתקבע בסדר-של-הערב שלנו לאחרונה. הסדר-של-הערב הוא שגרה בסיסית ומתחלפת, מה שנקרא רוטינה, שעוזרת לנו לצלוח את השעה הקשה של ההשכבה. השגרה מבוססת לוח ואני והילדים מאוהבים בה. היא מאפשרת לדברים לקרות כמו מעצמם, משתפת את הילדים בעיצוב של שעת ההשכבה ומעניקה להם יכולת חיזוי.

אני יכולה לכתוב על הסדר-של-הערב לפחות שלושה פוסטים, וגם הדרכה בסגנון הזה, ואשמח מאוד לענות על כל שאלה לגביו, אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. אלא בשביל לדבר על שבע דברים. (לא ברור למה דברים מתקבעים אצלנו בשמות קצת עילגים.)

המשך קריאת הפוסט "7 דברים"

מודעות פרסומת
אימהות ונשיות

רוצה את ללדת את עצמך?

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים – הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ

בעצב תלדי גם את עצמך.

הטיפוס בהר יהיה ארוך ומייגע, יהיה סיזיפי.
אל תפתחי שעון, אל תסללי דרך.
נקודת ההתחלה ידועה, נקודת הסוף ידועה – הדרך מלאה בערפל.

המשך קריאת הפוסט "רוצה את ללדת את עצמך?"

הרפייה ושחרור

תמיד ואף פעם לא

אז דיברנו על אמונה מגבילה.

לפעמים האמונה המגבילה לא מתאימה למי שאנחנו רוצות להיות והתפקיד שלה הוא רק לתת לנו תחושת ביטחון. שלא נפחד, שנרגיש שאנחנו שולטות במציאות, שאנחנו יודעות מה יקרה. איך? מילים כמו: אי אפשר, תמיד, בכלל לא, ו-אף פעם מקבעות אותנו במסמרים אל המוכר והידוע, אל הנשלט. משפטי ברזל כמו: "אי אפשר לעשות את זה", "תמיד אני אשאר כזאת", "אני בכלל לא טובה בזה" ו"אף פעם אני לא מצליחה" נועלים אותנו במנעולים, מונעים מאתנו לצמוח.

הפחד מהלא נודע הוא פחד מולד, שנועד לאפשר לנו להתמסר, להתרגל ולהתאהב. חיבוק פנימה אל עצמי, אל הקרובים אלי, אל ריבונו של עולם – הלא נודע מכולם, המוכר והנשכח. ובכל זאת, לפעמים הפחד הוא יבלת, מונע מאיתנו להתנסות ולהסתקרן, מונע מאתנו ליצור ולגדול. הסקרנות גם היא מולדת, היצירתיות גם היא טבע פנימי. להידמות לחי וקיים, הבורא כול – לחיות ולהתקיים, בכל רגע להיות חדשה, להשתנות, וליצור. שתיהן, היצירתיות והסקרנות, מאפשרות לנו עבודה, פיתוח והתקדמות.

המשך קריאת הפוסט "תמיד ואף פעם לא"

הרפייה ושחרור, ניהול זמן

יש לי מספיק זמן?

היום-יום עובר, שעה אחרי שעה. מה התחושה שמלווה אותך? נחת, לחץ או שעמום? לא תמיד קל לדעת, לפעמים החיים עוברים במין ענן של רעש לבן, ענן פיח שמטשטש את התחושה הפנימית. לפעמים רק סימנים יכולים לעזור לנו לדעת שמשהו חורק, כמו ענן סערה המתקרב ובא. התקפי זעם של הילדים, חלומות רעים בלילה, כאב גרון או דלקת עיניים שלא נגמרת לעולם. כל אלו הם אחת-שתיים אחת-שתיים ברמקול הפנימי שלנו, מנסים להישמע. העייפות עוטפת במין טשטוש כזה את כל סימני החיים, יכולה להטעות בכל מיני טעויות פנימיות את כולנו, והיא עצמה אחד מהסימנים הבולטים לחיים-לא-בדיוק.

המשך קריאת הפוסט "יש לי מספיק זמן?"

מעגל השנה

אחרי החגים שמח!

עברו הימים הנוראים. בתחילה היו אלה ימים מלאי מחשבות. על ראש השנה, על יום כיפור, ועל סוכות. ובתוך הקליפות של הררי המחשבות כבר הבשיל בצל קטן לקראת הסתיו, ומחשבות על אחרי החגים, תהליכים לטווח ארוך של חורף. ואז הגיע סוכות, חג ארוך ושופע חיים וחוייה. סוכה, שהיא כמו כל אחד מאתנו – שלושה דפנות וחצי, לכל היותר, וסכך מחומר-לא-חומר. ארבע מינים מלאים בריח ובטעם. השפע, חלב ודבש, מרטיב את השפתיים, ואיתו שפע עבודה: לבנות את הסוכה, לבשל, לסדר, לשטוף כלים, וחוזר שוב ושוב. עבודה של שפע.

אולי זהו סוד ההתמסרות, סוד הדבקות. אהבה הדבוקה בעבודה, העבודה לשם האהבה. ככל שהאהבה גדלה – גדלה העבודה, גדלות הציפיות, ואז צריך לגדול ולהתחזק, כדי שנוכל לעבודה הזאת. הלב מתרחב והאהבה חפצה ביותר. ופתאום כל העבודה הלעיתים-נמאסת וניהול הבית מקבל פנים חדשות, רכות יותר. העבודה אינה רק עבודה עם גבולות, מטרות והישגים, היא גם אהבה גדולה, בחיבוק גדול עוטפת אותנו. ולוואי ויימלא ביתנו כל היום עבודה ברוכה שכזו, בלב מאמין ורואה ושמח ועיניים גדולות צוחקות. יש למי לעבוד. תודה.

עכשיו סתיו. עבודה של שפע משאירה אחריה שוליים של שפע, כמו שני סלי כביסה מתפקעים, ומשאירה אחריה שוליים של מחשבות. כמו חתול ששיחק בפקעת של צמר, משך מפה ומשם, והשאיר אותה סתורה, כך היה החג הזה מהתל במחשבותיי ומשאיר בי פינות לא פתורות.

המשך קריאת הפוסט "אחרי החגים שמח!"