הרפייה ושחרור, מאחורי הקלעים של הבלוג, מה מניע אותנו, ניהול זמן

זה קשה? זה מאתגר!

בתקופה האחרונה המוטיבציה שלי קרמה עור וגידים לאתגרים קטנים שהצבתי לעצמי. לא האמנתי שאעמוד בהם. אף פעם לא הצלחתי לעמוד בהחלטות שלי. תמיד הפיתוי היה גדול מדי, תמיד הסבלנות נשחקה מהר מדי. הפעם זה עבד. איך? למה? טלאי על טלאי של מחשבות בפוסט הזה.

המשך קריאת הפוסט "זה קשה? זה מאתגר!"

מודעות פרסומת
הרפייה ושחרור, מה מניע אותנו, ניהול זמן

איך תשמרי על הזמן המקודש שלך מהפייסבוק?

יש שעות שאת מלאה באנרגיות, את יוצרת, מלאה בחיות. זהו הזמן המקודש שלך. בשאר הזמן את נפעלת, מכבה שריפות, רצה אחרי הזנב של עצמך. את הזמן המקודש את באמת מנהלת. שאר הזמן מנהל אותך.

לכל אחת זמן מקודש משלה. וכל זמן מקודש שונה הוא: בריחו, בטעמו, בשעתו. מול זריחת החמה או בשעה שהשמש שוקעת, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים. לבד או יחד, בשקט או ברעש.

המשך קריאת הפוסט "איך תשמרי על הזמן המקודש שלך מהפייסבוק?"

הרפייה ושחרור, מאחורי הקלעים של הבלוג, ניהול זמן

סיפור על משפחה עם יותר מדי כביסה ופחות מדי גרביים

היה היתה משפחה רגילה רגילה, כמונו וכמוכם, שהיתה להם יותר מדי כביסה. זאת אומרת, יותר מכפי שהספיקו לכבס. לא יותר מכמות הכביסה הממוצעת למשפחה רגילה.

הסיבה לכך לא ידועה, אולי ניסו גמילה, אולי עברו דירה, אולי האמא בהריון, אולי התחילה עבודה. הסיבה לא ידועה וגם לא חשובה כל כך, כי גם היא רגילה רגילה.

המשך קריאת הפוסט "סיפור על משפחה עם יותר מדי כביסה ופחות מדי גרביים"

אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, חוזקות, כללי, מאחורי הקלעים של הבלוג

סיפור של הלב

מי מכם מכיר את כיפה אדומה, זהבה ושלושת הדובים, סינדרלה או הנסיכה והצפרדע? לפני שהפכו הסיפורים האלה לאגדות נוסח דיסני ואפילו לפני שנכתבו ואוגדו מחדש בידי האחים גרים הידועים לשמצה היו הם סיפורים שהועברו מאם לבת, מין תורה שבעל פה.

חוקרים ביבליותרפיים מכנים אותם: סיפורים נרטיביים, כי הנרטיבים החוזרים בהם ברורים. סיפורים רגשיים, שאת הרגש המוכר, האוניברסלי, מלבישים בדימוי. יש דימויים נעימים ודימויים כואבים, ממש כמו רגשותינו.

המשך קריאת הפוסט "סיפור של הלב"

אימהות ונשיות, הרפייה ושחרור, מה מניע אותנו, פוסטים אורחים

לתת לי מקום בתוכי – פוסט אורח מאת חני ברקו

פעם ברגע של בהירות פנימית הבנתי שאני מבזבזת אנרגיות – אז ובעוד הזדמנויות רבות – במלחמה פנימית, ומאז ניסיתי בכל פעם לבחור ברגש אחד מבין השניים, כדי להקל על עצמי.

כשקראתי את מה שכתבה גיסתי, חני ברקו, הרגשתי חיבוק פנימי. אין כאן מלחמה, יש כאן אורות צבעוניים שלכל אחד יש תפקיד וחשיבות. האור שנוצר, גם כשהוא לא הרמוני, הוא הרקע להצגה של חיי. קראי אותה גם את.

המשך קריאת הפוסט "לתת לי מקום בתוכי – פוסט אורח מאת חני ברקו"