קוראים לזה לחיות

מה היה סוד הקסם של הטמגוצ׳י של ילדותנו? מה הפך אותו למשחק אהוד עד ממכר שאנחנו זוכרים עד היום? מה הופך משחק למשחק כיפי? (הפעם אני מתכוונת לgame ולא לplay.)

1. עולם הגיוני ופשוט: צריך היה להאכיל את הטמגוצ׳י כשהוא רעב, להשכיב אותו לישון כשהוא התעייף ולנקות אותו כשהוא עשה את צרכיו.
2. ההצלחה היתה שקופה ובהירה – יכולתי לראות כשעמדתי ביעדים וקיבלתי גם חיזוק חיובי. שכן על מנת לקבל פרס, לפעמים זה עושה לנו טוב. הטמגוצ׳י חייך וקיפצץ בכל פעם שטיפלנו בו ומדי פעם תוגמלנו גם במנגינות חמודות שניסו לדמות תיבת נגינה: טוּ-לוּ-לוּ, טוּוּוּוּ-לוּ, לִי-לִי-לִי.
3. היו גם תקלות וטעויות פה ושם: פתאום אדון טמגוצ׳י ישן כל היום או ששכחנו להאכיל אותו והוא חלה. הוא יכל אפילו למות. את הכול יכולנו לפתור בלחיצת כפתור, אבל היה צריך לשמור על איזון מסויים בין תקלה להצלחה כדי שהמשחק כולו לא יימאס.
4. זה מה שיצר את תחושת המשמעות: מישהו היה זקוק לי.
5. כמובן שזה גם היה יפה וחמוד וכל זה, אבל תכל'ס זה די שולי. עובדה מספר אחת: הספיקה לנו דמות שחור לבן על מסך פיצפון. עובדה מספר שתיים: המשחקים הפשוטים הם אלו שאפשר לשחק בהם לנצח.

אני בוחרת לשחק את החיים שלי:

1. אני מנסה להיות מודעת בכל רגע לחוקי המשחק ולצעדים שאני עושה ומשתדלת לפשט אותם. אחד מהדברים שעוזרים לי להתמקד הוא לומר לעצמי במין גם-זו-לטובה חומל: 'ככה זה אמור להיות'. אני לא יכולה לשנות את המציאות, אני יכולה לשנות את עצמי לאט לאט או לשנות את התפיסות שלי על עצמי ועל המציאות, וזה מספיק.
2. יש לי יכולת להשיג יעדים ואלו רגעים שאני יכולה לשאוב מהם הרבה כוח ובהתמדה לבנות לעצמי היכל תהילה בהכרת תודה.
3. יש לפעמים באגים שמחוץ לשליטתנו (הי, קורונה). הם תמיד באים פתאום. יש גם את הטעויות שאני עושה, קטנות שקל לי לשכוח וגדולות שאני סוחבת שנים. כמה חשוב לשמור על איזון בין האמא הטובה שאני יכולה להיות ובין הפשלות שאני עושה. אולי זו אמא טובה דיה.
4. יש לי במי לטפל. כמה משמעות זה נותן לי ועוד אכתוב על זה בקרוב.
5. האם זה יפה וחמוד? לפעמים כן לפעמים לא. לפעמים זה תלוי בי ולפעמים לא. פסיכולוגיה חיובית היא אולי ממשק משתמש בקוד פתוח – אני יכולה להשפיע על האווירה שבה אחיה ועל האושר שלי. בין מה שתלוי בי ומה שאינו תלוי בי, אני מתאמנת על גמישות.

השראה: https://artfulparent-wpengine.netdna-ssl.com/wp-content/uploads/2019/10/Tape-Resist-Skeleton-Project-for-Halloween.jpg.webp

הפסקאות הבאות הן דרישת שלום מהעבר שלי – כתבתי אותן פעם וכמה כוח הן נושאות איתן עד היום. אני משתדלת להזכיר לעצמי שיש בי את היכולת להפריח אושר. למשל: התחושה הזו בבטן כשאני יוצרת, כשאני מביטה על היצירות שיצרתי וכשאני כותבת עליהן.

אני מנסה להסתובב כירח קטנה בעולם, מלאה בחסרוני ומאירה. אומרת אל הראש העסוק במחשבות: בסוף גם אתה תאמין לחזה המלא, לגוף האסוף, לקולות מבחוץ שיהדהדו בפנים.

אני עוף חול. יש בי את היכולת להצמיח את עצמי מחדש. לחיים ולמוות ההולכים ושבים בי יש משמעות קסומה. הרוח לוחשת לי לשמוח ביום של אור וביום של חושך לבכות, כי המוות הוא עדיין שאול עמוקה ורק החיים בעלי תקווה, אבל במימד אחר ישנה אמונה.

תְּפִלָּה לְגֶשֶׁם

מַתָּנוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל בֶּכִי,
אוֹצָרוֹת קְטַנִּים שֶׁלִּקַּטְתִּי
בְּשָׂדוֹת שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בִּזְרִיעָתָם דּוּמָם,
כְּמוֹ חַיָּלִים, כְּמוֹ יֵאוּשׁ.

מִמַּעֲמַקֵּי הַבֶּטֶן עוֹלֶה קוֹל גָּדוֹל
שֶׁהָיָה שָׁתוּק, שֶׁהָיָה פָּצוּץ, שֶׁהָיָה כָּאוּב,
וּמִמְּעָרַת-אֲנִי עוֹלֶה הַהֵד
וְהוּא חוֹמֵל, פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים.

זְרִיחָה שֶׁל שֶׁמֶשׁ עוֹלָה
דֶּרֶךְ רִיסִים וְקֶשֶׁת בֶּעָנָן
עִם הַבְטָחָה שֶׁמִּן הַיּוֹם הַזֶּה אֲנִי אֶגְדַּל
וּבְכָל בֹּקֶר אֲחַדֵּשׁ טָעוּיוֹת.

לא בלב שלם אני מעיזה להודות בכך שאת היומיום שלי אני מעבירה עם לוח משחק בראש ולפעמים גם עם קובייה ביד. אני ממש משחקת את החיים שלי. זה פשוט מאוד, בלי לוח משחק מושקע או אפליקציה – כי זה מה שנוח לי.

אני עושה זאת כדי להזכיר לכם כמה חשוב לבחור לעצב את החיים שלנו בדרך שתיטיב איתנו ותאפשר לנו לחיות על פי הערכים שאנחנו מאמינים בהם.

לוח הזמנים שלי הוא לוח המשחק האהוב עלי. יש בו שלושה אלמנטים חשובים:

1. הוא בנוי בסדר כרונולוגי שמתחדש בכל יום. הוא המונופול שלי.
2. בזמני משימות אני בדרך כלל מחלקת את תשומת הלב שלי בין כמה סוגי פעילויות, משימתיות ותחביביות. זה מרענן. ב"משחק המשוגע" של ילדותי, שהיה מעין מונופול משודרג היה מסלול פנימי שיכולת להלך בו לפעמים במעין לוּפ קצר יותר. אולי זה קצת כמו זה. (לפעמים אני מוסיפה קובייה שגורמת לסדר המשימות להיות אקראי יותר. כמו במשחק השוקולד, המספר על הקובייה הוא המכריע את סדר המשחק.)
3. על משימות שהושלמו אני מקשקשת בעט. זו פעולה טריוויאלית, אבל אני מרגישה בה קצת כמו ב"סוגר שטחים" . הנה, גם אצלי מספיקים 80% כדי לעבור שלב ולומר לעצמי שאני אחל'ה. במקרים אחרים אני אפילו מסמנת לעצמי נקודות!

את אותם עקרונות פחות או יותר אפשר למצוא בעוד דוגמאות רבות. לדוגמא: מפת חשיבה – או אולי מדוייק יותר לקרוא לזה תרשים זרימה – פונה אל צדדים משחקיים יותר בתוכנו. את זו הספציפית ציירתי לקראת מעבר הדירה שלנו השבוע והיא מעודדת אותי לארוז, כדי שנוכל לעבור את שלבי הטלטלה הזו בזריזות ובקלות.

ולסיום: מבצעים. כתבתי על זה המון ואני חיה את הנושא הזה באופן יומיומי. הנה, למשל, אחד שהכנתי לעצמי מספר 'גוף האדם' ישן ובו אני עוקבת אחרי יעדים של בריאות ושמירה על הגוף שהצבתי לעצמי.

את אוהבת לשחק? האם החיים יכולים להיות כמו משחק גם עבורך? מה לדוגמא? שתפי אותי בבקשה. זה ממש ישמח אותי לשמוע!