בדרך כלל אני נהנית מספרי הדרכת הורים ישנים. במדף הספרים האהובים שלי, עומד לו אהוב ומרוט הספר "התינוק והילד" המומלץ (כולל הסברים מאויירים על איך לקפל נכון חיתול רב-פעמי). לכן הופתעתי כשספר כזה, ששאלתי בהתלהבות מהספרייה עורר בי דווקא אי נוחות, ומדי פעם גם הכעיס אותי – הדרכת הורים לאימהות בקיבוץ בשנות החמישים. אחרי כמה נסיונות נטשתי אותו.
למה? שאלה טובה.
כי הדרכת הורים בקיבוץ כללה הדרכה בנוגע לחיפוש פינה שקטה בזמן שכולן מגיעות יחד להיניק בבית התינוקות. כי הדרכת הורים בקיבוץ כללה מענה לקשיים באיזון בין ביקורי חברים ובילוי משפחתי בשעות המעטות בבית ההורים, בגיל מבוגר יותר.
כי הדרכת הורים בקיבוץ הונעה מערכים שאני לא מזדהה איתם: חברה לפני משפחה; כלל לפני פרט; ועוד מילים גדולות שבאות לידי ביטוי ברור אפילו בהדרכות הפשוטות: האם להרגיל את התינוק למוצץ או לא. הספר נוטף ביטויי אמפתיה, ועדיין מציב סטנדרטים לאימהות.
ויניקוט טבע את המושג שהפך להיות שגור כל כך בפינו: אם טובה דיה. מה שהפך בימינו לביטוי מכיל וחומל הוא מושג שמתאר אימהות אידיאלית. כזו שמכילה בדיוק במקום הנכון ושמה גבולות בדיוק במקום הנכון. סטנדרט שכמעט ואינו ניתן להשגה.
מצד שני, אומר ויניקוט: אמא היא כמו רופא כפרי. אפילו אם הרופא לא יודע באמת לרפא – עצם נוכחותו בכפר מרגיעה את התושבים וממלאה תפקיד חשוב בבריאותם. בנמשל: עצם הנוכחות שלך כאמא בבית, זמינה רגשית ולא קפריזית בתגובותיך, מעניק לילדיך קרקע יציבה.
אני חושבת שניתן לסרטט כאן את פעמון גאוס של המספיקות האימהית. בין הנוכחות הפשוטה והאם-הטובה-דיה העונה על כל הציפיות נמתח טווח רחב של עשייה אימהית שהוא מספיק. הוא באמת מספיק.
הוא באמת מספיק כסטנדרט, ועדיין החברה שאנחנו חיים בה, בקיבוץ בשנות החמישים או בעיר של המאה העשרים ואחת, מציבה גם היא סטנדרטים נוספים. מתוכם ומתוך עולם הערכים האישי שלי, אני בוחרת רף אישי של אימהות מספיקה. אני קובעת מתי אני אמא-טובה-דיי ומתי לא עשיתי מספיק. אפילו אם לא הקדשתי מחשבה לעניין, רגשות האשם יהוו ססמוגרף מדוייק לערכים שעומדים בראש סדר העדיפויות שלי ולאמא שאני בוחרת לרצות להיות.
לא מזמן נתקלתי בהמלצה על יוטיוברית מפינלנד, אמא לעשרה ילדים, שמעלה סרטונים שמתארים את החיים במשפחה ברוכת ילדים. הסתקרנתי ונכנסתי לערוץ שלה, שם נתקלתי בסדרת סרטונים שמתארת את רוטינת הבוקר הקבועה בביתם.
הפער בין הרוטינה המתוקתקת בצבעי שחור לבן שבסרטים ובין רוטינת הבוקר המבולגנת בביתנו שעשעה אותי מאוד. כמה הבדלים בגישה, בתרבות ובערכים מתבטאים בהבדלים הקטנים בשעת הקימה, בבגדים הנלבשים, ברמת העצמאות ובעוד אינספור דברים שאפילו לא חשבתי עליהם.
אני אוהבת את שגרת הבוקר שלנו. היא פשוטה, היא זורמת והיא עוזרת לנו לעבור את הבוקר בקלות, בחיוך ובלי לחץ. אני מאמינה שגם טאינה אוהבת את שלה ושגם לה היא מסייעת. נזכרתי בדברים שכתבה אפרת יפה. כדי לקבל השראה ממה שמצטלם יפה אצל מישהו אחר, צריך להבין את ההקשרים התרבותיים ולדייק אותם לאלה שלי. אפרת דיברה על עיצוב, אבל זה מתאים בדיוק גם כאן, אצלנו, בבחירות חינוכיות. (ואולי בכל תחום.)
הסרט בייביז הוא סרט אנתרופולוגי אילם שמשווה בין ארבעה תינוקות מארבע ארצות ותרבויות שונות מגיל לידה ועד גיל שנה. נותן הצצה לבחירות אחרות, מאפשר לנו מול המסך להתלבט למי אנחנו רוצים להידמות ומאיזו הורות אנחנו רוצים להימלט.
פינטרסט, פייסבוק ועידן הכפר הגלובלי בכלל המאפשרים הצצה אינסופית בבתי אחרים (כל כך לא מה טובו אוהליך יעקב) מציבים אתגר לא פשוט למי שרוצה לבחור בעצמה את הבחירות הקטנות ולסדר את סדר העדיפויות שלה בהתאם לערכיה. וגם אחרי שבחרנו וחשבנו ועיצבנו, סימני השאלה צפים בקלות מול התמונות היפות והעצות החכמות.
וכמה מדריכי הורים עלולים לעשות שם נזק. עשה כך ולא כך, הם אומרים, במקום ללחוש לאם, כמו שאמר ויניקוט: הקשיבי ללב, הוא יודע. גם סימני שאלה הם הזדמנות לברר שוב באיזו דרך את רוצה ללכת.
אבנים חצץ חול 
כמה שהסרט "בייביז" אהוב אצלנו. אחד הנצפים ביותר. הוא מרתק ונפלא בכל גיל. מאוד מזדהה עם האתגר הזה שהצבעת עליו, למצוא את האמא שאת בין כל ספרי ההדרכה, הדרכות הווידאו ותמונות האינסטגרם היפות כל כך. זו אחת הדילמות שמלווה אותי בתקופת סימני השאלה הזו, אני כל כך נרתעת מ"מתכוני הורות" ומרגישה שלפעמים אני מוצאת את עצמי קצת יותר מידי בתוכם, למרות שזה כל כך רחוק ממה שאני מאמינה בו.
מעניין מה גורם לתקופות האלה להופיע? אולי רק חילופי עונות בלב. בכל מקרה, אני מוצאת שאת חולקת את הגישה שלך בצורה מאוד מכבדת, וזו הסיבה שאני עוקבת גם אחרי העצות שלך ומנסה ליישם.