מה שלמדתי מתש"פ

איך מכוונים את הנפש? זאת אותה שאלה שחוזרת שוב, שאלה שחורזת את חיי. לפעמים אני נהנית לדבר בה, לפעמים אני באמת מחפשת תשובה. היא בעיניי מהות החיים כי ה'לָמה' כבר ישנו, לכל אחד בליבו, וה'איך' הוא הדרך לטפטף שינויים. ה'מה' יהיה פשוט יותר כשהאיך ידוע. כל משלי ה'אבנים חצץ חול' הם תשובות יפות לשאלה הגדולה הזו:

ואמר ר' זירא ואיתימא ר' חנינא בר פפא: בוא וראה! שלא כמידת הקדוש ברוך הוא, מידת בשר ודם. מידת בשר ודם – כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק. אבל מידת הקדוש ברוך הוא – מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק. שנאמר: "והיה אם שמוע תשמע וגו'". אם שמוע – תשמע, ואם לאו – לא תשמע. (סוכה מו)

להפוך להיות כלי ריקן: מַפָּה

למרות שאני נראית מבחוץ הכי ילדה טובה, יש לי סיפור מול גבולות ודדליין. אי אפשר להחליף שֵם, מסתבר. ללכת עקב בצד אגודל מגרד לי בכל הגוף.

לפני כמה שנים, בעבודה מעשית בלימודים, כשתכננו את סדר היום והפעילויות בגן, אמרה לי חברה משפט שהולך איתי מאז: התנועה צריכה להיות כמו מטוטלת – פיזור איסוף פיזור איסוף. זה מתאים לי. להשתנות זה חלק מהדי.אנ.איי. שלי.

השנה, אחרי שנים של נסיונות, הצלחתי לנשום את זה פנימה. לעמוד מול העולם הזה ולא לחשוב: זה גדול עלי, זה מרוץ עכברים אינסופי חוזר ונשנה, אלא רק: הנשימה הזו קורית עכשיו ורק עכשיו. לא משנה מה יקרה אחר כך.

לקול שאומר 'שחררי' אני עונה: לפעמים אמונה שנראית מגבילה היא דווקא אמונה מאפשרת. לפעמים היא מאפשרת לי מנוחה בהרגל, לפעמים היא מאפשרת לי להתמקד במשהו אחר, ולפעמים היא מאפשרת לי להיות מוגבלת ובטוחה. שורות מתקצרות כדי לומר יותר או כדי לנשום.

שליטה עצמית היא משאב מתכלה, להיות אמא זה כל הזמן לחשב מסלול מחדש ואפילו לרגשות אשמה יש תפקיד חשוב בהבטחה השקטה שלא תהיה עוד פעם. אז הנה: את מספיקה. תפסתי אותך ככה, כמו שאת, ואת יפה. בחמלה רבה אמונתי בי וזה קסם. זאת אומרת: תיכנסי לתוך הנדנדה המשוגעת הזו ולתת לרגע הזה להיות רק הוא ולא חזון או חזות. והנה משפט שיכול להיות סלוגן לקבוצת וואטסאפ שלי שהיתה לי: רגעים זה הסיפור כולו.

והבכי והצחוק נמצאים משני עברי המטבע, כי ביום אחד קטן אני יכולה להתפעל מהחיים הפשוטים-שהם-כל-כך-לא-פשוטים וברגע אחד אחר כך להתחנן לפשטות, לבקש שיהיה קל, ואחרי הבכי לחזור ולשאת את אסל החיים ולקצור את החיוכים מן השדה לתבשיל שהוא מעדן. בעמל שהוא מתוק, באהבה העמוסה בעבודה ולהיפך, כמו בסרטונים של ליזיקי ודומות לה שזכיתי להכיר וכל דימויי השדה הם ממנה הפעם.

השנה הזו הביאה איתה גם דוגמאות כלליות מאוד, כמו סגר שהוא יום אחרי יום אחרי יום שהעולם כולו נושם לתוך שקית נייר אחת ומנסה לזכור מה היה כאן קודם. לומדים כולנו לחיות בסלואו מושן, בלי לצפות למחר, בלי לתכנן יותר מדי תוכניות. אל דאגה: כשגרגרי אורז מסודרים על לוח שחמט קטן, הם יכולים למלא אולמות לְשָנים.

ולזכור שגרגר אורז אחד קטן שהוא אני יכול להטות את הכף לכאן או לכאן ושבשביל לקטוע שרשרת הדבקה מספיק רק שב ואל תעשה כלום, מספיק רק שב בבית ותיזכר שמותר לא לעשות כלום, מותר לכבות את הזומים כולם, להדליק את המוזיקה ולהתחיל לרקוד. עכשיו תורך לקבוע את התנועות ואחר כך יהיה תורי.

היו ימים קשים. צהלנו כשנגמר הסגר הקודם ונפגשנו שוב עם אנשים וילדים, אבל הילדים פיתחו מומחיות מיוחדת בטיפוס על משקופים וקירות, או כמו שהילל אותנו הבכור: המשפחה ששרדה את הקורונה בלי להשתעמם. ותכל'ס השתעממנו שעות, אז כנראה להשתעמם זה לא כל כך משעמם, והלבד הזה עמוס בהמון רגעי יחד עם עצמי.

כי זה חשוב. כי חוץ מבאגדות, גם בחיים האמיתיים גרגר אורז קטן הוא קסם: איך הוא פורח לאט והשמש עוברת דרכו, וכשהשדות מלאים ויש לקצור ולאלום ולדוש ולזרות ולטחון – זה קשה ומתוק, אבל בסוף יש לחם. והעמל של להיסגר בתוך קירות ביתי הוא קשה מאוד ויכול להיות מתוק יותר אם נזכרים ב'לָמה', ב'לָמה' הקטן שלי.

הזורעים בדמעה

ובחצי השנה שעברה מהסגר הקודם, אני לומדת בכל יום פרק מהתורה ובוחרת ממנו פסוק וכותבת עליו בפייסבוק לפחות מילה אחת, לפעמים הרבה יותר. הזמן נסע מהר ובחילופי העונות והסגרים, אני חוזרת בימים אלו אל הפרק שהתחלתי ממנו בהתרגשות בעיניים.

(עדכון תשפ"ב: אני כבר לא בפייסבוק, כך שאין עוד איפה לראות את הפרוייקט המרשים הזה. אני מקווה ומאמינה שההדים שהוא עשה השפיעו את כל הטוב שנשלחו אליו.)

למדתי השנה שלא עלי המלאכה לגמור, אבל שאם אני רוצה להצליח ולהתרגל בה, שאם אני רוצה שהיא תהיה חלק מחיי – אני צריכה לנשום אותה יום יום: גם בימים שיש לי רק מילה אחת לכתוב, גם בערבי חג ושבת וגם כשהתחושה היא שאין בשביל מה בכלל. ומהרגע שהבנתי את זה – זה משתקף פתאום בכל מקום: שם ושם ושם והחיים שלי כולם זהרורים. זה מתמשך עד אין ספור, זה פועם עד אין סוף.

אני מרגישה איך התורה מזכירה לי את סודות החומר ואת הסיפור של העם שנוצר מאיש אחד ונפתח כמו פרח לזרעים. נולדתי אחרי שהזרעים התפזרו ואני אוספת את עצמי למקומי, מחפשת הבנה ויישוב הדעת או בית עם שׂדה, מדייקת סרטונים סיניים לגעגוע לגאולה.

שֶׁטַח הֶפְקֵר

עַל הַצִּיר הַלֹּא יָדוּעַ בָּעוֹלָם
אֲנִי נָעָה בְּסִירָה וּבְלִי מַצְפֵּן.
הַפַּחַד יוֹשֵׁב עַל סַפְסָל מוּל הַבַּיִת,
אֲנִי מְצִיצָה וְהוּא מַבִּיט בִּי,
אַרְיֵה אוֹ גִּ'ירָפָה
וּמִיָּד אֲנִי מִיץ פֶּטֶל, נֶחְבֵּאת.

כְּמוֹ מַפָּל בִּלְתִּי פּוֹסֵק,
דְּמָעוֹת בְּתוֹכִי מִתְבַּלְגְּנוֹת.
כְּמוֹ מִגְדָּל בַּחוֹל
דְּבָרִים עוֹלִים וּפוֹרְחִים.
אֲבָל כְּמוֹ פֶּרַח בַּשֶּׁמֶשׁ,
בַּסּוֹף יִהְיֶה אוֹר.

וְהִנֵּה בֹּקֶר –
נִבְלְעוּ בִּי רִשְׁרוּשִׁים
שֶׁל נְיַר זְכוּכִית הוֹלֵךְ וְשָׁב
עַל קֶרֶשׁ עֵץ גָּדוֹל וְסַבְלָנוּת.
וִילוֹן שַׂעֲרוֹת הַשּׁוּלַמִּית נִפְרַשׂ
וְהַבֶּכִי נִשְׁמָע לְעוֹלָם.

תשפ"א. ברוכה הבאה.