אחת מהמטרות המרכזיות שלמענה פתחתי את הבלוג (לפני יותר משש שנים!) היא כדי לחקור ולתת תשובה לשאלה שמכרסמת בליבי ובלב אימהות רבות נוספות: האם אני אמא טובה מספיק?
אם כך, אם טובה דיה.
ויניקוט טבע את המושג שהפך להיות שגור כל כך בפינו: אם טובה דיה. מה שהפך בימינו לביטוי מכיל וחומל הוא מושג שמתאר אימהות אידיאלית. כזו שמכילה בדיוק במקום הנכון ושמה גבולות בדיוק במקום הנכון. סטנדרט שכמעט ואינו ניתן להשגה.
מצד שני, אומר ויניקוט: אמא היא כמו רופא כפרי. אפילו אם הרופא לא יודע באמת לרפא – עצם נוכחותו בכפר מרגיעה את התושבים וממלאה תפקיד חשוב בבריאותם. בנמשל: עצם הנוכחות שלך כאמא בבית, זמינה רגשית ולא קפריזית בתגובותיך, מעניק לילדיך קרקע יציבה.
הציטוט לקוח מתוך הפוסט המשמעותי ביותר שכתבתי בנושא —> כאן. אם תקראי רק אותו – אני את שלי עשיתי 💛
מה עוד נכתב בנושא בבלוג?
לידה היא אירוע משנה חיים, רעידת אדמה בעוצמה ששום ססמוגרף של הלב לא יכול למדוד. זה נורמלי. תני לעצמך את כל התמיכה שאת זקוקה לה כדי לחוות כמה שפחות כאב. (זה הפוסט שאני שולחת ליולדות טריות.)
ובכלל, אימהות היא עבודה אינטנסיבית של התמסרות. היא התפקיד החשוב של לא להיות חשובה. להיות הכול ולא כלום בעת ובעונה אחת. כדי שלא נישאב לאינסוף הזה, חשוב לקבוע לנו עוגנים בחיים (להביט בשמש הזורחת, למשל) או לכתוב.
מדובר בתהליך איטי ובבירור כואב, שמחייב אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתפתח. להיות אמיצה. להדהד את הספקות ולתת להם קול כדי לאפשר לי לבחור באמא שאני כרגע (כמו שעשיתי כאן). לתת קול לשאלה: 'האם אני אמא טובה היום יותר מאתמול?', בקול שמשווה ביני לביני ולא ביני לאחרות, כפי שאני לומדת בין השורות בדברים שחני כתבה.
לתת מקום לאכזבות –
הַבֹּקֶר הוּא סִפּוּר אַחֵר:
(חפשי את השיר המלא בתחתית הפוסט הזה)
נְסִיכָה בּוֹרַחַת מִבְּשׂוֹרָה
וְהִיא מְשָׁרֶתֶת לִרְשִׁימָה שֶׁל מְשִׂימוֹת
וְאֵין מַמְלָכָה וְאֵין אֹפֶק.
– לצפות מעצמי ולהתאכזב, ושוב לצפות ולהתאכזב. להסכים להיות בשׁוּבָשׁוּבָשׁוּבָשׁוּב הזה. להמשיך לתת קול לסיפורי האכזבות, בלי לנסות למחוק או לגהץ אותם. לראות שככל שהציפיות שלי גדולות יותר ולא ריאליות – האכזבה כואבת יותר. (מקור) להבין שציפיות ריאליות עוזרות לי להיות אמא טובה יותר ולצעוק על הילדים פחות. (מקור) לזכור שגם אימהות טובות צועקות על הילדים שלהן. (וואלה? כן!)
מצד אחד, כדי להיות אמא טובה, עלי להיות בבקשה פנימית ובמאמץ כנה ואינטנסיבי להשתפר. לא עלי המלאכה לגמור, ובכל זאת טיפה אחר טיפה מתרככת האבן שהיא ליבי (מקור). מצד שני, גם לקני מידה חיצוניים יש משמעות וערך, (מקור) ואני אוספת כלים שיעזרו לי לסיים כל יום (ולא רק בזמני משבר) בטוב דיי.
במשחק העדין של העולם בכלל, וגם כאן – רצון ומעשה משמשים יחד. יש אמא שיודעת להיות בדיוק, לא יותר מדי ולא פחות מדי, ויש אמא שליבה נוכח בעשייה המתפתחת שלה, גם ברגעים המזייפים. שתיהן טובות דיין. שתיהן אני, לפעמים בעת ובעונה אחת.
אבנים חצץ חול 
לאחרונה יצא לי פתאום לחשוב על להיות אמא כמו על לצייר, כלומר, שאני *כאילו* מרגישה אמא גרועה, אבל בעצם פתאום קלטתי שמאחורי זה מסתתרת תחושה של ידעתי שיש לי אותה- שאני מצפה מעצמי להיות מושלמת!! שפחות מזה מרגיש לי לא לעניין ובושה וכו וכו וכו ויום אחד פתאום חשבתי על זה כמו על לנסות לצייר כמו שאני מסוגלת או כמו ילדה, וזה קצת עשה לי שקט. ❤
דוגמא מעולה 😉 ומנחם שיש מקום מלא חמלה שאפשר לקחת ממנו גם למקומות אחרים
"אמא שליבה נוכח". נראה לי שסיכמת את כל התורה כולה.
מרגש לראות ולקרוא את המסע שלך סביב שאלת החיים הזו, שמלווה אותך (וגם אותי), תקופה כל כך ארוכה. מתוך אוסף נקודות המבט, הרגעים, החיבורים, נוצרת התשובה, שיש בה כל כך הרבה רוך וחמלה. תודה על הפוסט הזה.
תודה על העטיפה של זה במילים האלה 💛 והלוואי שהמסע המקביל הזה ימשיך בטוב