גרעינים גרעינים נשאם לבבי

המילים נערמות כתמיד ומה שמביא אותי לחזור ולכתוב ולמחוק הוא הסיפור 'אני עומדת כאן ומגהצת', סיפור שכמעט כולו מונולוג מחשבות של אם על ביתה. הנה קטע ממנו:

"היא היתה בת שנתיים. גדולה מספיק להיכנס לפעוטון, הם אמרו, ואני לא ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו – היום הארוך המתיש, פצעי החיים בקבוצה בגני ילדים מהסוג הזה, שאינם אלא מגרשי חניה לילדים.

אלא שזה לא היה משנה שום דבר גם אם הייתי יודעת. לא היה מקום אחר. רק כך יכולנו להיות יחד, רק כך יכולתי לצאת לעבוד."

מונולוג מלא מחשבות מלאות רגשות אשם על הדרך שבה גידלה הגיבורה את ביתה. כתוב באותנטיות, כאילו באמת שפכה אותה אימא מחשבותיה על הדף וכמה דומות האימהות כולן.

והמגהץ נוכח בסיפור. אולי כי כל אחת מאתנו מנסה לגהץ את הטעויות שעשינו ולהחליקן, לגהץ את החיים הקשים שלילדינו. ולא משנה כמה ננסה, שוב ושוב, את הנעשה אין להשיב.

אז למה בכל זאת חשוב לספר את סיפור האימא שאני? כי זו הדרך לעבד הכול, ליצור מכל גושי הפלסטלינה גוש אני אחד שלם. כי כשאחרים קוראים זאת, כמו אני את טילי אולסן, יש הדהוד מחזיר נשימה. כי הסיפור הוא תזכורת לכך שבמקומות שאני חסרה – ילדיי יכולים לגדול. (פה פירטתי דיסקליימר.)

לפעמים סיפור הוא כמו בבושקה. אני מספרת לעצמי את סיפורי אימהותי, מספרת לי את סיפור האימהות של סבתי, מחפשת להבין את סיפור האימהות של אימי ובודקת בהשתקפויות הילדים את סיפור האימהות שלי היום ופעם.

ממש אוסף.

אבל חשוב לי להבהיר לאיזה סוג אוסף אני מתכוונת. כי אני מאוד מעריכה עבודה ארכיונאית משובחת בכלל ועבודה כזו לסיפורים בפרט. נגיד כמו בבלוג של נעמה אורבך, שאוספת וגם אוצרת סיפורים משפחתיים.

הלוואי שהיו לי הידיים כמוה – היא מופלאה ממש, הלוואי שהיה לי שוויון הנפש, הלוואי שהיתה לי הסבלנות. ואינם.

באתי ממשפחה של ספרנים וארכיונאים. גדלתי על המיתוס הזה בחשש, אבל אני מעדיפה את המילים השתוקות. כמו דניאל מנדלסון בספר השואה 'האבודים', אני מעדיפה לנבור בערימות אבק ולספר סיפור שהדילוגים והמחיקות יוצרים בו עומק ומותירים חותם של געגוע, כי קמטי הסיפור הם סוד קסמו.

אז חווית החיים שלי אינה ארכיון, כמו שכתבתי בפוסט הזה, אלא מסע ליקוט. את שהיה בעונות הקודמות כבר שכחתי, לא בטעות, והן רק זכורות לי בצבעיהן וריחותיהן והיופי והכאב שבהם. היו עונות יפות יותר ופחות, בזכות מה שנלקט אליי בהן: אנשים, מילים וחוויות. עונות העכשיו הן הזמנה עבורי להביט בחומרי הגלם של החיים, לחזור אל הבסיס.

גם במסע היצירה צומח אט אט כבוד אל מה שכבר ישנו, בלי מגע, רק במבט חדש. לא רק עלה ברוח, גם לגו שפוך, שאריות צבע על קרטון או בצק ששׂוּחק הן אוצרות טבע שכדאי לְמַזכר. אני לומדת להתמקד בכל רגש בלי שיפוטיות, בכבוד למקומות הגולמיים שבי. אני מתאמצת לא לתת לעצמי ציון על כל יום שעובר, לא לקטלג יותר מכפי הדרוש. להודות על החיים כולם, להיות אשת גמ-זו, גם כשהחיים מביאים לי לימוני ערלה. (ואם הדימוי תמוה בעיניך, לחצי על הקישור.)

ומה בְּסַלַּי?

אני מלקטת פטריות בזהירות. ישנן לא מעט רעילות. אני מלקטת עשבים ובודקת, לפי התחושה בטעימה קטנה, אם העשב רעיל או מיטיב. אני מלקטת גם פירות, ועל אף שכל מיניהם ידועים אני צריכה לחוש אם הפקר הוא הפרי או כזה שאפשר להפוך לשלי ואם אני רוצה בו ובהפתעות-התאמות מקפיצות לב שיביא עימו.

השראה: https://www.robertapuccilab.com/wp-content/uploads/2020/11/finale-768×168.jpg

לא תמיד אני יודעת מה אני מחפשת. לרגשות אין מגדיר. להיפך, לרגשות הכי מוטרפים שממלאים את הגוף בתמונות יש הכוח הכי חזק. אני משתדלת לחפש את מה שהלב והגוף והראש מחפשים עכשיו, מתגעגעים עכשיו, מתרגלים עכשיו ונכונים עכשיו. לא לשלוח משקפת אחורה או טלסקופ לתכנון השנים שיהיו. פה זה פה ושם זה שם—

ומתוך הבקשה נזרעות הארות ונשתלות רוטינות, לתוך החיים ממש, לתוך תכנון הזמן שלי. זה שדה חיי ומשם צמח גם הבלוג הזה, בפירות מופלאים. כי חלק מהעניין הוא קרקוע של מה שישנו ומה שנחלם ומה שמתאבל – תיעוד המסע.

ומתוך הקרקוע באים הנשיאים והרוח ובא גשם בטפטופיו הטובים, בהשגחה, בסינכרוניות. מה שמתמקדים בו גדל. מה שמתמקדים בו באמונה, כמו במשחק שחמט מול היקום. כי גם כשהמהלכים ארוכים והמשחק מורכב – היקום משחק חכם לטובתי. (דימוי מעולה של עדי מאור סיסו.)

וזה עושה לי חשק ללכת קצת אחורה, לא בתוך שדה הקוצים של העולם מהר, לא באורות מעומעמים. ללכת על מדרכות משעממות או ללכת לאט. לחבק ולכבד כל פצע: ליטוף, נשיקה ופלסטר. להיות בתוך הלב כשהוא פוחד ומתרחב. להיות ענן לא מתגשם. להיות מטוס צולל באופק ובקול גדול. להיות שמיים בתוכי—

כמו שכתבתי, אני אוספת אנשים, מילים וחוויות. תת ההתמחות שלי היא אימהות, סיפורים ומפגש. אם היה לי אומץ, כבר היום הייתי מזמינה אותך למפגש שבו אימהות מספרות את הסיפור שלהן זו לזו ולעצמן.

עוד דבר שיכול לשמח אותי ואני לומדת לבקש הוא לשמוע את הסיפור שלך, כאימא. אני מרגישה שכשמכתב מגיע – בדואר, במייל, אפילו בוואטסאפ – יש רגע של חוויה אמיתית של מפגש דרך המילים.

מעניין אותך מפגש סיפורים? מתאים לך לשתף אותי בחווית האימהות שלך ברגע של יחד דרך המסך? כתבי לי כאן או ישירות למייל berkshira@gmail.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s